יונה בר-מעוז

יונה בר-מעוז

מי נקרא בשם בספר בראשית?

הכלי העיקרי לבריאת העולם על פי בראשית פרק א' הוא הדיבור, והפועל הבולט ביותר בשלבים הראשונים הוא "ויאמר". כמו כן, נזכרת פעולת הקריאה, לציון יצירת מהות של הנקרא. כך נוצרה מהות היום ומהות הלילה, השמיים, הארץ והימים.

בבראשית פרק ב מתברר, שהאדם חולק עם אלוקים את היכולת לקרוא שמות ובכך לזהות את המהות, ואולי יש לו חלק בייצובה.[4] ההבדל העקרוני ביניהם הוא, שהבורא קורא את הדבר המסומן עצמו: "וַיִּקְרָא אֱלֹקִים לָאוֹר יוֹם וְלַחֹשֶׁךְ קָרָא לָיְלָה" (בר' א:ה), ואילו האדם קורא רק את השם המסמן:[5] "וַיִּקְרָא הָאָדָם שֵׁמוֹת לְכָל הַבְּהֵמָה וּלְעוֹף הַשָּׁמַיִם וּלְכֹל חַיַּת הַשָּׂדֶה".[6] חלקו של האדם קטן אף מזה ביצירת האישה: "וַיִּבֶן ה' אֱלֹקִים אֶת הַצֵּלָע אֲשֶׁר לָקַח מִן הָאָדָם לְאִשָּׁה וַיְבִאֶהָ אֶל הָאָדָם. וַיֹּאמֶר הָאָדָם זֹאת הַפַּעַם עֶצֶם מֵעֲצָמַי וּבָשָׂר מִבְּשָׂרִי לְזֹאת יִקָּרֵא אִשָּׁה כִּי מֵאִישׁ לֻקֳחָה זֹּאת" (בר' ב:כג-כד). היינו, אלוקים יוצר את מהותה כאישה, והאדם מזהה מהות זאת, ומאשר את התאמת השם לה, אך לא נאמר שהוא זה שקרא לה בשם.[7]

מכאן ואילך נראה, שבסיפורי תולדה רבים מציינים קריאת שמו של אדם רק כשהוא בעל ערך מיוחד. קריאת השם על ידי אדם נעשית באחד משלושה אופנים: קריאת שם ללא כל הנמקה, קריאת שם ומתן הנמקה לשם, מתן הנמקה לשם וקריאת השם.[8]  

התופעה הראשונה הבולטת לעין היא, ששני הנולדים הראשונים לאדם אמנם ידועים בשמם: "וְהָאָדָם יָדַע אֶת חַוָּה אִשְׁתּוֹ וַתַּהַר וַתֵּלֶד אֶת קַיִן וַתֹּאמֶר קָנִיתִי אִישׁ אֶת ה'. וַתֹּסֶף לָלֶדֶת אֶת אָחִיו אֶת הָבֶל" (בר' ד:א-ב), אך למרות שיש הנמקה לשמו של הראשון, וגורלו של השני מנמק את שמו,[9] לא נאמר שהם נקראו בשמות. הניגוד הברור להם הוא שת, הבן השלישי של אדם וחוה, שיש הנמקה לשמו, והוא נקרא פעמיים בשם, הן על ידי אימו והן על ידי אביו: "וַתֵּלֶד בֵּן וַתִּקְרָא אֶת שְׁמוֹ שֵׁת כִּי שָׁת לִי אֱלֹקִים זֶרַע אַחֵר תַּחַת הֶבֶל כִּי הֲרָגוֹ קָיִן" (בר' ד:כד); "וַיּוֹלֶד בִּדְמוּתוֹ כְּצַלְמוֹ וַיִּקְרָא אֶת שְׁמוֹ שֵׁת" (בר' ה:ג).

נראה שהיעדר קריאת שם לקין ולהבל אינו מקרי, כיון שלשני הנולדים הראשונים לא היה המשך, ומהותם לא הטביעה חותם בהיסטוריה האנושית. הדבר נכון במיוחד באשר להבל, שהרי "התנדף" מן העולם בלי להשאיר אחריו שם ושארית, ממש כהבל פה.

אשר לקין, צאצאיו אמנם נמחו במבול, שכן נח ובניו הם מצאצאי אחיו שת, אך יש שלושה רמזים להמשכיות סמויה.[10] הרמז הראשון הוא שחוה מנמקת את שמו, והרי זה כאילו קראה לו בשם. הרמז השני הוא שחנוך, בנו של קין, נקרא בעקיפין בשם, בעת שאביו קורא עיר על שמו, ועל ידי זה מהותו של חנוך מטביעה חותם כלשהו בעולם. הרמז השלישי הוא ששמות צאצאיו של קין דומים מאד לשמות צאצאי שת, ויתרה מזאת, שני שמות בשושלתו זהים לשמות צאצאים מיוחדים בשושלת שת: האחד – חנוך שגורלו שונה מכל בני האדם, כי הוא מתהלך את האלוקים ואלוקים לוקחו כידיד להיות עימו; השני הוא למך המוליד את נח הצדיק שהתהלך אף הוא עם האלוקים, וזכה לחסות בצל כנפיו ולהינצל מן המבול. למך אף קורא שם לנח, ומנמק את השם שמביע מהות מיוחדת. ההיסטוריה הוכיחה את ראייתו החודרת של למך, כי נח אכן ניחם את האנושות, בהשאירו לאדם שם ושארית כמו בנו שת.

"וּלְשֵׁת גַּם הוּא יֻלַּד בֵּן וַיִּקְרָא אֶת שְׁמוֹ אֱנוֹשׁ אָז הוּחַל לִקְרֹא בְּשֵׁם ה'" (בר' ד:כו). איננו יכולים לדעת בוודאות איזו מהפכה רוחנית אירעה בימי אנוש,[11] אך המהפכה הזאת הייתה משמעותית עד שהצדיקה קריאת שם לאנוש, ובכך הפכה אותו לאדם מספר שניים בהטבעת חותם מהותי על בני האדם, שיקראו מכאן ואילך גם "בני אנוש". אמנם אין הסבר לשם 'אנוש', אך נראה שהוא נדרש משורש 'אנש',[12] שמשמעו להיות חלש. ואכן, עשרות היקרויותיו של השם "אנוש" כמייצג את כל האנושות, או את אחד מנציגיה, מבטאים בדרך כלל מצב של פגיעוּת או חסרון מוסרי. בכך נוצרה פרשנות פנים-מקראית לכתוב "אָז הוּחַל לִקְרֹא בְּשֵׁם ה'", כמשהו שלילי המדרדר את המין האנושי.[13]

כאשר נולד אברם, שנבחר אחרי נח להתהלך לפני אלוקים, אין קוראים לו שם, אך את החסר הזה ימלא אלוקים בשתי צורות: הוא ימיר את שמו לאברהם, ושלוש פעמים יהדהד ברמה את שמו החדש כאשר יקרא לו בסיפור העקדה.[14]

בני אברהם, יצחק וישמעאל,[15] בניגוד לבניו מקטורה, ייקראו בשם, ובכך יובטח כי יטביעו חותם בל יימחה בהיסטוריה. בני יצחק, עשו ויעקב, יזכו באותו כבוד, וכמוהם שנים עשר בני יעקב, שמהם ייבנה עם ישראל. אף בני יוסף, שנולדו במנותק מסבם ומדודיהם, נקראים בשם, כי הם עתידים להתחבר שוב עם המשפחה ואף יהפכו לשניים משבטי ישראל.

רק שמות בני יהודה הראשונים, ער ואונן, נראים כמערערים את התמונה שהוצגה כאן, שהרי הם מתו ערירים ולא הטביעו את חותמם בהיסטוריה של עם ישראל, אלא שקריאתם בשם חושפת בפנינו את הרובד הנסתר של מצוות הייבום, שעליה מסרה תמר את נפשה. שכן, בדברים כה:ו-ז יודגש, שמטרת הייבום היא לשמר את שמו של המת: "יָקוּם עַל שֵׁם אָחִיו הַמֵּת וְלֹא יִמָּחֶה שְׁמוֹ מִיִּשְׂרָאֵל... מֵאֵן יְבָמִי לְהָקִים לְאָחִיו שֵׁם בְּיִשְׂרָאֵל". על כן ספר בראשית מזכיר שער ואונן נקראו בשם, ובכך שימר את זכרם.

יוצא דופן נוסף הוא שֵׁם, הבן המובחר של נח, שממנו צמח עם ישראל, ואף על פי כן אין כל רמז בלידתו על תפקידו המרכזי בהיסטוריה, ואביו אינו קורא לו בשם. חיסרון זה מתוקן למעשה בשמו, כיוון שכל קורא בתורה או מספר את סיפוריה, קורא שֵׁם לשֵׁם בכל פעם שמסופר עליו. כלומר, יש כאן תחכום סיפורי שמציין את מרכזיותו של שֵׁם בדרך סמויה, ומרכזיות זו מתחזקת על ידי שתי אמירות מפורשות בברכתו של נח לשֵׁם: "וַיֹּאמֶר בָּרוּךְ ה' אֱלֹקֵי שֵׁם... יַפְתְּ אֱלֹקִים לְיֶפֶת וְיִשְׁכֹּן בְּאָהֳלֵי שֵׁם" (בר' ט:כו-כז).

     ר' משה אלשיך (1600-1507) פירש את מרכזיותו של שם באמצעות ברכת נח:

אחשוב כי ברכתו גדולה מאד ומפורש בכתוב. והוא באמור אליו "ברוך ה'" כו' (=אלקי שם). ומה ברכו? כי מה שיאמר בעולם לא יאמר 'אלקי יפת' או 'אלקי חם'. כי אם 'אלקי שם' בייחוד. כענין "ברוך ה' אלקי ישראל" ו"ברוך אתה ה' אלקי אברהם" כו' וכיוצא, כי לבד בישראל יזכיר שמו יתברך אשר הם משֵם.

נוסיף על דברי ר' משה אלשיך, כי שֵׁם יהיה הראשון שאנשים יזהו בו את הראוי להיות הנושא את שֵׁם ה' ומקרב אותם לעבודתו, בהיותו דוגמה ומופת להתנהגות מוסרית נעלה. התנהגות זאת נתבעת מן המין האנושי שנוצר בצלמו של אלוקָ שהוא מקור המוסר, בניגוד לציור שציירו להם עובדי האלילים, והעברת המסר הזה היא הטבעת חותם משמעותית מאד בהיסטוריה האנושית.

 

לצפייה בPDF

 דף שבועי, גיליון 1340, פרשת בראשית, תש"פ

עורך: ד"ר צבי שמעון

עורכת לשון: רחל הכהן שיף


*  יונה בר-מעוז לימדה במחלקה לתנ"ך ובמחלקה ללימודי יסוד ביהדות. היא עובדת בכירה במפעל "מקראות גדולות הכתר", שם היא עוסקת בהתקנת פירושי המפרשים.

** לכבוד הנער הנעים, רפאל בן דויד ודבורה מנצר, שהגיע לגיל מצוות וזוכה לעלות לתורה בשבת "בראשית". יהי רצון שיוסיף ויתעלה בתורה וביראת שמים, והמשפחה תרווה ממנו נחת מלוא חופניים.

1  משנה אבות ה, א: "בעשרה מאמרות נברא העולם". הרחיב את הדיון על הבריאה בכוח הדיבור c. Westermann, Genesis 1-11, translated by J. Scullion, Minneapolis 1984, p.38 ff

2   מ"ד קאסוטו, בפירושו לספר בראשית, הצביע על כך, שגם מסיפור היצירה הבבלי משתמע ש"קריאת שם" לדבר פירושה יצירתו של דבר.

3 רבו הפירושים על משמעות קריאת "יום" ו"לילה", אך הם אינם מתאימים לנקראים האחרים. ולהפך, פירוש שמסביר את קריאת "ארץ" אינו מתאים ליום וללילה, או לשמש, וכיוצא בזה. נראה לי שהקריאה מבטאת את קביעת החוקיות של הדברים המרכזיים הנוגעים לעולמו של האדם: הזמן שקוצב את חייו, ושלושת מרחבי היקום שבהם חייו תלויים.

4   לכך מכוון, כנראה, המדרש בבראשית רבה יז, ד שמצביע על נחיתות המלאכים בתחום זה.

5  אמנם בפסוקים המובאים להלן ה' קורא שם, אך אין בכך סתירה למה שאמרנו: "זֶה סֵפֶר תּוֹלְדֹת אָדָם בְּיוֹם בְּרֹא אֱלֹקים אָדָם בִּדְמוּת אֱלֹקים עָשָׂה אֹתוֹ. זָכָר וּנְקֵבָה בְּרָאָם וַיְבָרֶךְ אֹתָם וַיִּקְרָא אֶת שְׁמָם אָדָם בְּיוֹם הִבָּרְאָם" (בר' ה:א-ב). מדובר בקביעת מהות הקשר שבין איש ואישה, שהוא שונה מהקשר שבין זכר לנקבה בבעלי החיים, שהרי שמם "אדם" מבטא את השוויון ביניהם מחד ואת איחודם מאידך.

6  ב:כ. בפסוק הקודם נאמר שאדם יכול רק לקרוא שמות ולא את הדבר עצמו שאלוקים מביאו מוגמר לפניו: "וַיָּבֵא אֶל הָאָדָם לִרְאוֹת מַה יִּקְרָא לוֹ וְכֹל אֲשֶׁר יִקְרָא לוֹ הָאָדָם נֶפֶשׁ חַיָּה הוּא שְׁמוֹ".

7  אם לא נפרש כך, אי אפשר כלל להבין את העניין, שהרי לא נזכר שקראו לגבר שם 'איש' לפני כן, ואיך יקרא אדם לאישה על שם האיש?

8  שאלה ראויה לדיון נפרד היא אם נוכל למצוא עיקרון מסדר מתי תינתן הנמקה בכלל, ומה קובע אם היא תינתן לפני הקריאה או אחריה.

9  מ' גרסיאל רואה בזה, בעקבות קאסוטו, מדרש שם סמוי. ראו: מדרשי שמות במקרא, רמת גן תשמ"ח, ע' 147.

10 ואכן מדרש חז"ל בבראשית רבה כג, ג הופך את נעמה, צאצאיתו של קין, לאשת נח, ובכך משלב את קין בהמשך ההיסטוריה האנושית.

11 האם זו מהפכה חיובית שמבטאת הערצה לאל ועבודה לו, כמו שמשתמע מן הביטוי הדומה בצפניה ג:ט, או שמא מדובר בחילון שם ה' ועבודת תחליפים לו, כמו שפירשו חז"ל בבראשית רבה כג, ז?

12 מ' גרסיאל (נזכר לעיל בהערה 8) לא ציין מדרש סמוי זה אף שעמד (בע' 92) על הירידה במעמד האדם.

13 לכן פרשנים כר' עובדיה ספורנו ור' נפתלי צבי ברלין, שפירשו את הקריאה בשם ה' בדור זה באורח חיובי, מסבירים זאת כתיקון נצרך לתופעה שלילית שהחלה אז.

14 דבר דומה יקרה ליעקב, שאמנם נקרא בשם עם לידתו, אך בשל המאבק עם עשו יוסיף לו ה' שם חדש ויקרא בשמו במחזה הנבואה לפני הירידה למצרים, כי היא איום על עתיד זרעו, ושמא לא יטביע חותם בהיסטוריה.

15 אצל שניהם יש הרחבה סיפורית שמנמקת את השם.

תאריך עדכון אחרון: 02/10/2019