שמעון אליעזר הלוי ספירו

שמעון אליעזר הלוי ספירו

לָמָּה "אדם לעמל יולד": הסיפור של אדם בגן עדן

הסיפור המקראי של אדם בגן עדן[1] סובל בזמננו משתי אי-הבנות יסודיות וגסות: יש שרואים בו תיאור של אירוע גורלי ששינה באופן קבוע את טבע האדם, ויש שטוענים שהוא רק אגדה עממית שבאה להסביר למה הנחש זוחל על בטנו ולמה הנשים חוות חבלי לידה. הבעיה נובעת מהאופי הדו-משמעי של הסיפור עצמו; מצד אחד יש סימנים שכוונת הטקסט היא למסור מידע עובדתי, למשל העלילה – סיפור המתרחש על רקע של גיאוגרפיה ריאלית, כגון שמות ארבעת הנהרות היוצאים מעדן: פישון, גיחון, חידקל ופרת (בר' ב:יא-יד), כשחלק מהם מוכרים כשמות של הנהרות הגדולים באזור. ידוע גם שגושי ההתיישבות של בני האדם התחילו בעמקי הנהרות, וכן "וּזֲהַב הָאָרֶץ הַהִוא טוֹב שָׁם הַבְּדֹלַח וְאֶבֶן הַשֹּׁהַם". במובן מסוים, עצם הישרדות האדם בתחילת הופעתו הייתה תלויה בזמינות של מים ומזון ובאקלים ממוזג, דומה כביכול ל''גן עדן''. כמו כן ידוע, ששלב חשוב מאוד בהתפתחות הציוויליזציה היה כשגילה האדם איך לרעות בהמות, צאן ובקר וכיצד לעבוד את האדמה. העובדה הזו נרמזת בפסוק "וַיְהִי הֶבֶל רֹעֵה צֹאן וְקַיִן הָיָה עֹבֵד אֲדָמָה" (בר' ד:ב). מצד שני, כנגד ההבנה שתכלית הטקסט למסור מידע, לא נראה לדעתי לפרש את התיאור של יצירת האישה כמשמעו. כלומר, שאלוקים עשה ניתוח של ממש באיש, והוציא אחת מצלעותיו כדי לבנות ממנה את האישה, ואפילו השתמש בחומר הרדמה! (''וַיַּפֵּל ה' אֱלֹקִים תַּרְדֵּמָה עַל הָאָדָם" בר' ד:ב). בוודאי יש פה תובנה עמוקה על הדומה והשונה שבין איש לאישה. במצב כזה, הן הרמב''ם והן הרלב''ג לא הצליחו לתת פירוש עקבי לסיפור, ונאלצו לפרש חלקים ממנו על פי רמז ואחרים על פי הפשט,[2] אך פרק זה הוא המשכו הישיר של סיפור בריאת העולם, וחלק בלתי נפרד ממנו, כך שמי שקורא את הפרק הראשון של בראשית ומדלג על הסיפור הזה, לא יבין כראוי את הפרקים הבאים.

יש כלל גדול בתורת הלשון האומר, שהמשמעות המקורית של משפט כלשהו תלויה בהקשרו, אבל לא רק בהקשרו המבני, דהיינו מקומו בחיבור, אלא גם בהקשרו ההגיוני-ספרותי. חייבים לומר שמה שמתואר בסיפור זה קרה לפני שנגמר מעשה בראשית. שכן, לפי הכרונולוגיה של הפרק הראשון, ביום השישי לפני השבת נבראו אדם וחוה, וכאן פרטי הסיפור מופיעים כעין "הבזק לאחור" (Flashback). אם כן, הכרזת אלוקים בסוף הבריאה, כשראה את כל אשר עשה ''וְהִנֵּה טוֹב מְאֹד!'' מתייחסת גם למצבו של האדם[3] הקיים אז, דהיינו, מחוץ לגן עדן. אם הפירוש הזה נכון, אפשר לומר, שאלוקים לא היה מופתע ממה שקרה בגן עדן, ואולי אפילו "מרוצה"! נדמה לי שמלכתחילה היה ברור שכל התכונות המאפיינות את האדם, כמי שנברא "בצלם אלקים" (כמו תחושה של זהות-עצמית,[4] היותו בעל חוש מוסרי[5] ובעל מעיינות של יצירתיות), דורשות זמן רב, אינטראקציה עם החברה ואתגרים שונים כדי להתפתח ולצאת מן הכוח אל הפועל, ורק לאחר היכרות טובה עם דרכי העולם. מכאן, אין ספק שסביבה כמו "גן עדן", ששם כל צרכיו של האדם מסופקים, אינה הסביבה המתאימה ליצור מיוחד כמו אדם, שזה עתה יצא לעולם. אם כך, למה בחר אלוקים לשים את יציר כפיו דווקא בסביבה שכביכול "אינה נכונה" עבורו? ובכלל, מהי המשמעות של אירוע זה במסגרת בריאת האדם?

אפשר לומר אולי, שהיה זה מאמץ מסוג 'הקדמת תרופה למכה'. כלומר, מי שקורא את התיאור הנעלה והנשגב של בריאת הקוסמוס על ידי בורא כל-יכול ורחום וחנון, המכריז על מעשי ידיו "טוב מאד", ואחר כך הוא מגלה את הקשיים הנוראיים של החיים באלפי השנים הראשונות של האנושות, אין ספק שיגיב בתמיהה ובאכזבה: האם זה ה"טוב מאד"?! על זה בא הסיפור ללמד, שסביבה כמו "גן עדן" ליצורים אנושיים, שעדיין לא "התבשלו" כל צורכם, הייתה פועלת נגדם ומעכבת את התפתחותם הראויה. ההתבהרות בסיפור באה דווקא בדו-שיח שבין האישה והנחש, שלפי ר' יצחק אברבנאל[6] היה לגמרי פרי דמיונה של האישה כשעמדה לפני העץ האסור,[7] והסתכלה בפירותיו היפים. כאשר תאוותיה הלכו וגברו, היא ראתה נחש כרוך בענפי העץ, ובהרהורי ליבה נוצר "דו-שיח" בינה ובינו שבאמצעותו הצליחה לנטרל את איסור האכילה מן העץ.

כדי להבין איך היא עשתה זאת, צריך להתחשב בשלב ההתפתחות שבו היה האדם באותו הרגע; כמי שנוצר "בְּצֶלֶם אֱלֹקִים" היה לו כוח של חשיבה רציונלית, המאפשר לו להבחין בין הגיוני ללא הגיוני. אבל כיוון שלא היה להם שום ניסיון בעולם הריאלי, לא ידעו אדם וחוה להבחין בין מה ש"יש" לבין מה ש"אין" (האמת והשקר). ולכן, הרגע שבו קיבלה האישה מידע (אם כי שיקרי), שלא יקרה לה שום רע אם היא תאכל מהעץ, השכל-המעשי הורה לה לאכול. הסיפור מסתיים, כידוע, בקללת הנחש והאדמה ב"ארורים",  אבל על האדם והאישה אין כתוב לשון "ארור", אלא תיאור של מצבם הריאלי: לאישה: "בְּעֶצֶב תֵּלְדִי בָנִים" (בר' ג:טו), ולאדם: "בְּזֵעַת אַפֶּיךָ תֹּאכַל לֶחֶם" (שם:יט). למרות הטון הקשה של אלוקים כלפי אדם ואשתו, קשה לקבל את הדעה שמדובר כאן ב"החטא ועונשו",[8] מפני שכל הדמויות ב''גן עדן'' לא נראים כבעלי אחריות במובן התיאולוגי-מוסרי. נראה שלאדם הראשון, כבר ביומו הראשון, לפי הכרונולוגיה של הטקסט, הייתה היכולת לבחור בין אפשרויות שונות, תכונה שהייתה לו משום שנברא "בְּצֶלֶם אֱלֹקִים". ולכן, במכוון ניתנה לו הגבלה אחת: לא לאכול מפרי עץ מסוים, כדי לראות איך ישתמש בכוח הבחירה. לא היה זה "ניסיון", כמו "עקדת יצחק", משום שכאן לא היה עניין מוסרי כלל. החלטתו של אברהם לציית לאלוקים הייתה פוגעת קשות בבנו, ואילו החלטתם של אדם וחוה לאכול מן העץ הייתה אמורה לפגוע רק בהם: "בְּיוֹם אֲכָלְךָ מִמֶּנּוּ מוֹת תָּמוּת" (בר' ב:יח). ואם בכל זאת יטען מישהו, שמדובר בחטא חמור כנגד אלוקים, מפני שעברו על צו מפורש וישיר ממנו, כמו שכתוב בסיפור: "הֲמִן הָעֵץ אֲשֶׁר צִוִּיתִיךָ לְבִלְתִּי אֲכָל מִמֶּנּוּ אָכָלְתָּ?" (בר' ג:יא), יש להשיב, שאין לשכוח שלפי הסיפור מדובר באב-טיפוס של המין האנושי. איזה מושג של "אלוקים" היה לו? מתוך איזו מוטיבציה, תחושה או נימוק אמור היה לציית לאלוקים? איך יכול היה לדעת "כִּי טוֹב ה'" (תה' ק"ה), אם עדיין לא חווה את החיים? אפילו אם נקבל את הדעה שגירושם מגן עדן היה בבחינת עונש על חטאם, למה נענשו כל הדורות העתידיים? הרי כתוב בתורה, בנביאים ובכתובים[9] "לֹא יוּמְתוּ אָבוֹת עַל בָּנִים וּבָנִים לֹא יוּמְתוּ עַל אָבוֹת אִישׁ בְּחֶטְאוֹ יוּמָתוּ" (דב' כד:טז), ואם ה"חטא" היה כל כך נורא למה לא הגיב לכך אלוקים כבר אז, כפי שהגיב בדורו של נח: "וַיִּנָּחֶם ה' כִּי עָשָׂה אֶת הָאָדָם בָּאָרֶץ" (בר' ו:ו)? אלא כמו שנאמר לעיל, לא היה פה "חטא" ולא "עונש". נכון שבמסגרת הסיפור נכשלו אדם וחוה, אבל הסיפור עצמו כמטאפורה מבריקה הצליח להוכיח, כי סביבה כמו "גן עדן" לא הייתה מתאימה לאדם קודם להתפתחותו המלאה.

לסיכום: המטרה העיקרית של סיפור אדם בגן עדן היא להוכיח שהעולם שברא אלוקים, שבו אנו חיים, הוא הטוב ביותר האפשרי לצורך התפתחות האדם ומילוי תפקידו בעולם לפי התכנית האלוקית. אכן, "אָדָם לְעָמָל יוּלָּד" (איוב ה:ז), אבל אין זו קללה ואין עמלו לשווא, אלא זו האמת הקיומית המובילה לחיים של אפשרויות אין-סופיות.  החזון של "גן עדן" לחברה אנושית עדיין לפנינו, והוא יכול להיות מושג רק על ידי יגיעה, מלאכת מחשבת ומוכנות להתמודד עם אתגרים חדשים שונים.

 

לצפייה בPDF

 דף שבועי, גיליון 1340, פרשת בראשית, תש"פ

עורך: ד"ר צבי שמעון

עורכת לשון: רחל הכהן שיף

 

*  שמעון אליעזר הלוי ספירו הוא פרופ' אמריטוס בבית הספר ללימודי יסוד באוניברסיטת בר-אילן.

1  בראשית ב:ג.

2  עיינו ר' יצחק אברבנאל (פירוש על התורה, כרך א': בראשית, ירושלים תשל''ז, עמ' 204-203).

3  לפי פירושו של אברבנאל, השם "אדם" בסיפור אינו שם פרטי, אלא שם של מין האדם.

4  רק האדם יכול להשתמש בכינוי "אני", כביכול כמו אלוקים ("אֲנִי אֲנִי הוּא", דב' לב:לט), ולכן באותה שעה, כששניהם, אדם ואשתו היו ערומים "וְלֹא יִתְבֹּשָׁשׁוּ" (בר' ב:כה), מפני שהתחושה של בושה אפשרית רק למי שיש לו הכרה עצמית של דימוי מסוים.

5  גם לפי הדעה שחוש זה הוא עניין אינטואיטיבי, והוא חלק אינטגרלי של טבע אדם שנברא בצלם אלוקים, עדיין הוא תלוי בניסיון חברתי כדי להוציאו מן הכוח אל הפועל.

6   שם, עמ' 177.

7  ברור שהאישה עצמה לא שמעה כל ''צו'' מאת אלוקים. באשר למקור האיסור כתוב: "וַיְצַו... עַל הָאָדָם" (בר' ב:טז) ואילו בדרך כלל, כשמדובר בפקודה ישירה כתוב "ויצו אֶת" (בר' לב:יח; וי' ו:ב), ולכן אפשר לפרשו 'באשר לאדם, כך היה הנוהג'.

8  הפירוש הרווח, שה''חטא'' הבלתי נסלח של האדם בגן עדן היה שעבר על צו מפורש ישיר של בוראו, נראה לי דחוק מאוד, משום שאין לצפות שליצור כמו אדם קדמון כזה תהיה מודעות למושג של "'אלוקים' כממציא על נמצא", ולחובה המוסרית של הכרת טובה.

9   איוב לד:כ; יח' יח:ב-ד.

תאריך עדכון אחרון: 02/10/2019