חיים דוד מימרן

חיים דוד מימרן

חשיפת "קלטות" של מנהיגים אחרי פטירתם

הורים רבים מתלוננים על כך שהמילים הראשונות שאמר הפעוט שלהם היו: "לא רוצה!". זו אכן "טרגדיה חינוכית". אמנם ההורים מבקשים לחנך את ילדם לעצמאות כבר מגיל צעיר, אולם הם מרגישים מבוכה מול מה שנראה בעיניהם כגילוי מוקדם של עצמאות יתרה של ילדיהם. במובן מסוים, מנהיגים עשויים למצוא את עצמם במציאות דומה: מצד אחד הם מצפים מהמונהגים שבחסותם שיגלו תבונה ויצירתיות בביצוע משימותיהם, ומצד שני הם מרגישים קצת מבוכה מגילויי עצמאות יתרה של מונהגים, שלא שאלו את דעת מנהיגיהם או שחשבו אחרת מהם.

שלושה מודלים ביחסי מנהיג – מונהג:

ביחסים שבין מנהיג ומונהג אפשר למצוא שלושה מודלים מרכזיים: האחד הוא זה שנכנה "נער שליחויות". המונהג מבטל את דעתו בפני דעת רבו, הן במטרות הן בבחירת האמצעים להשגתן. הורים ומנהיגים אחדים נוטים להעדיף את האפשרות הזו, שכן יש בה נאמנות מוחלטת של חניכיהם לדרך שהתוו בפניהם, ככתבה וכלשונה. חניכים מסוג זה משמשים כידו הארוכה של מי ששלח אותם, וכל כולם רק ביטוי של שולחיהם. חז"ל הגדירו כך את דמותו של אליעזר עבד אברהם: "שדולה ומשקה מתורתו של רבו לאחרים".(יומא כח ע"ב)

המודל השני ביחסי מנהיג - מונהג הוא זה של מונהגים שיודעים לקלוע למטרה הרצויה של מנהיגיהם, אף על פי שבדרך הביצוע הם לפעמים נאמנים פחות להנחיות המנהיג. זהו מודל שנכנה אותו בשם "המשימתי". הדוגמה המובהקת למודל כזה היא של בצלאל בן אורי, האדריכל הראשי של המשכן. אמנם משה הנחה אותו כיצד לבנות את המשכן, אך בצלאל בחכמתו הבין קצת אחרת ממשה וזכה לברכת רבו, כדברי חז"ל:

בשעה שאמר לו הקדוש ברוך הוא למשה: לך אמור לו לבצלאל עשה לי משכן ארון וכלים, הלך משה והפך, ואמר לו: עשה ארון וכלים ומשכן. אמר לו: משה רבינו, מנהגו של עולם - אדם בונה בית ואחר כך מכניס לתוכו כלים, ואתה אומר: עשה לי ארון וכלים ומשכן! כלים שאני עושה - להיכן אכניסם? שמא כך אמר לך הקדוש ברוך הוא: עשה משכן ארון וכלים. אמר לו: שמא בצל א-ל היית וידעת! (ברכות נח ע"א)  

המודל השלישי ביחסי מנהיג – מונהג הוא של מונהג שנכנה בשם "עצמאי". סימן ההיכר שלו שהוא  "בודה מליבו ותולה ברבו". אם להשתמש באנאכרוניזם בקריאת הפרשה לאור האקטואליה, נוכל לומר שפרשתנו חושפת בפנינו תמליל מתוך "קלטות" של יעקב אבינו סמוך לפטירתו. אחת מהן אכן הייתה במציאות, והאחרת אינה אלא המצאה דמיונית של מפרסמה.

בתמליל ה"קלטת" הראשונה נאמר שיעקב אבינו כינס את כל בניו ערב מותו, ופרס בפניהם את צוואתו האחרונה. היה חשוב לו מאוד לחזור ולהבהיר באותו מעמד, לדורו ולדורות, שבניו שמעון ולוי לא פעלו בשליחותו בהריגת אנשי שכם. יעקב אבינו לא הסתפק בגינוי שנאמר מיד לאחר המעשה: "עֲכַרְתֶּם אֹתִי לְהַבְאִישֵׁנִי בְּיֹשֵׁב הָאָרֶץ בַּכְּנַעֲנִי וּבַפְּרִזִּי וַאֲנִי מְתֵי מִסְפָּר וְנֶאֶסְפוּ עָלַי וְהִכּוּנִי וְנִשְׁמַדְתִּי אֲנִי וּבֵיתִי" (בר' לד:ל). הוא ראה לנכון לשוב ולגנות את המעשה, ולנתק את עצמו מכל זיקה אפשרית אליו. וזאת משתי סיבות: האחת - משום שהגינוי בסמוך למעשה עלול היה להיתפס כחשש שהתברר למפרע כלא מוצדק. והסיבה האחרת - שתיקתו של יעקב במשך כל השנים עלולה הייתה להתפרש כהסכמה שלו, לפחות בדיעבד, למעשה בשכם. יעקב, שחשש שמא ייחסו לו אחרי מותו מחשבות ומעשים שלא כדין, ביקש להבהיר את דעתו על מעשה שמעון ולוי בקול ברור וחד משמעי: "בְּסֹדָם אַל תָּבֹא נַפְשִׁי בִּקְהָלָם אַל תֵּחַד כְּבֹדִי" (שם מט:ו).

ה"קלטת" השנייה שהיא, כאמור, פרי דמיונו של מפרסמה בלבד, נחשפה אחרי קבורתו של יעקב אבינו. האחים, שחששו מנקמה אפשרית מצדו של יוסף אחיהם, פנו אליו באמצעות גורם מתווך, וכך מתואר שם (נ:טו–יז):

וַיִּרְאוּ אֲחֵי יוֹסֵף כִּי מֵת אֲבִיהֶם וַיֹּאמְרוּ לוּ יִשְׂטְמֵנוּ יוֹסֵף וְהָשֵׁב יָשִׁיב לָנוּ אֵת כָּל הָרָעָה אֲשֶׁר גָּמַלְנוּ אֹתוֹ. וַיְצַוּוּ אֶל יוֹסֵף לֵאמֹר אָבִיךָ צִוָּה לִפְנֵי מוֹתוֹ לֵאמֹר: כֹּה תֹאמְרוּ לְיוֹסֵף אָנָּא שָׂא נָא פֶּשַׁע אַחֶיךָ וְחַטָּאתָם כִּי רָעָה גְמָלוּךָ וְעַתָּה שָׂא נָא לְפֶשַׁע עַבְדֵי אֱ-לֹהֵי אָבִיךָ, וַיֵּבְךְּ יוֹסֵף בְּדַבְּרָם אֵלָיו.

האחים סברו שהדרך היחידה למנוע מיוסף לנקום בהם היא לגייס את דמות יעקב אביו, שספק רב אם היה מודע למכירת יוסף. הם המציאו סיפור שלא היה ולא נברא, מתוך כוונה טובה לשמור על שלומם ואולי גם על האחווה ביניהם. במקרה זה סברו האחים ששאלת הנאמנות למקור ולאמת ההיסטורית נדחקת מפני ערך השלום. 

לעתים, תלמידים מייחסים לרבם אמירות שלא היו ולא נבראו. לרוב נעשה הדבר אחרי מותו של רבם (כך שאינו יכול עוד להגיב על דבריהם), ומתוך אמונה שגם אם לא אמר דברים אלו ממש, ראוי היה שיאמרם...! ואכן, האתגר הגדול בלימוד תורה טמון ביכולת של הלומד גם לשמֵר את התורה שהורישו לו אבותיו ורבותיו וגם לחדש בתורה מעצמו, ואין זה פשוט כלל ועיקר. על רבי אליעזר בן הורקנוס מסופר שהקפיד מאוד שלא לומר "דבר שלא שמע מפי רבו מעולם". יחד עם זאת, באחת ההזדמנויות, כשנשא דרשה בפני חבריו, אמר "דברים שלא שמעתן אזן מעולם".

לאור כל האמור, נשאלה שאלה בהלכה: האם רשאי אדם לייחס את פסיקתו ההלכתית האישית לפוסק גדול, כדי שדבריו יתקבלו באוזני שומעיו, שכן אם יאמר אותם בשם עצמו דבריו לא יתקבלו?

בהקשר זה מעניין לקרוא מה שכתב הרב מאיר מזוז (נאמן ס"ט), ראש ישיבת "כיסא רחמים" בבני ברק, על מה שנעשה מאחורי הקלעים במערכת ההוצאה לאור שברשותו:

...כמה תלמידים שיהיו בריאים, מוסיפים וגורעים...כל אחד לפי כבודו ולפי מעלתו, ואחר כך כל התלונות נופלות עלי. ואם היה עורך אחרון ואחראי ניחא... ובמחזור ראש השנה דידן בערבית ובשחרית נדפס: "והא-ל הקדוש נקדָש בצדקה" עם הערה למטה: הדל"ת בקמץ "ואין לשנות" ע"כ. הקורא התמים לא יבין מה טעם הקפידא רבתי "ואין לשנות". אולם כך היה מעשה: קבלתי דפי הגהה נקדַש הדל"ת בפתח, והגהתי בקמץ ע"פ הכתר ותנ"ך ברויאר. חזר הדף לעורך שני ותיקן בפתח. חזר אלי ותקנתי בקמץ. ושוב פעם פתח-קמץ פתח- קמץ עד שהתפקפקו כל חוליות שבשדרה (פקפק= ר"ת: פתח קמץ פתח קמץ). לבסוף כתבתי: ואין לשנות. כלומר: מספיק לבלבל את המוח, מה עשו הגאונים? הדפיסו בגוף הספר: "ואין לשנות". (אסף המזכיר: קונטרס המערכות, בני ברק תשע"ד, עמ' 11-12)

 

עורך: פרופ' עמוס פריש
עורכת לשון: רחל הכהן שיף

תאריך עדכון אחרון: 03/07/2016