Whatsapp Facebook Instagram Twitter Linkedin Flicker Youtube

ד"ר אברהם גוטליב

ד"ר אברהם גוטליב

"וְאַתֶּם חֲשַׁבְתֶּם עָלַי רָעָה, אֱ-לֹהִים חֲשָׁבָהּ לְטֹבָה"

לחשוב טוב ולראות טוב

בברכת "חֲזַק חֲזַק וְנִתְחַזָּק", הבאה לעידוד לומדי התורה ומיישמיה, אנו מסיימים את הקריאה בתורה את החומש הראשון בפרשת "ויחי" בשבת בשחרית, ומתחילים במנחה את ספר "שמות", "ספר הגלות והגאולה" (רמב"ן בהקדמתו לספר שמות). סיום ספר בראשית כ"ספר הבריאה והיצירה" ו"ספר הישר" (עבודה זרה כה, ע"א) הוא מדהים ועל-אנושי, ואופייני ביותר לעם ישראל במיטבו עם נהיה לעם. יוסף הצדיק, המשנה למלך מצרים (בר' מא:מ-מג), הוא המנהיג החלוץ פורץ הדרך שזכה להשבת האחדות האבודה והמתבקשת למשפחתו, לשבטים ולכל עם ישראל. אולם הדבר לא היה פשוט וגם לא מובן מאליו, והושג בדרך הקשה במשך זמן רב. וזה לשון המקרא בעניין זה (בר' נ:טו):

וַיִּרְאוּ אֲחֵי יוֹסֵף כִּי מֵת אֲבִיהֶם וַיֹּאמְרוּ לוּ יִשְׂטְמֵנוּ [=ישנא אותנו] יוֹסֵף, וְהָשֵׁב יָשִׁיב לָנוּ אֵת כָּל הָרָעָה אֲשֶׁר גָּמַלְנוּ אֹתוֹ.

אחיו של יוסף מוּנעים על ידי שנאה מלוּוה פחד וחרדה מפני נקמה. הם חושבים נורמטיבית כמנהג האנושי המקובל בחברה באופן "טבעי" ושגרתי. הם מתנכלים לו ורוצים להרוג אותו, ולכן הם בטוחים שהוא עתיד להשיב להם כגמולם הרע, ב"שנאה חוזרת", במיוחד אחר מות אביהם. והנה טעות בידם, מפני שגישתו אינה כגישתם. בניגוד להם, תפיסת עולמו של יוסף באה ממקום של אהבה, הכול לטובה. לשיטתו, בכל מצב, יהא אשר יהא, יש דבר חיובי, גם אם מדובר בתהליך מתמשך מלוּוה ייסורים גופניים ונפשיים מבלי לראות את הסוף, אף עד סיכון חיים. יוסף החכם והנבון נקרא על ידי פרעה "צפנת פענח", מפני שהיה מפענח הצפונות, שפתר לפרעה  את חלומו (בר' מא:מה). יוסף יודע בתבונתו שמעשית, שנאה כנגד שנאה אין בה לא מענה ולא תרומה לשום דבר. לכן הוא מקבל את המציאות בהיגיון, במחשבה טובה ובראיית טוב. הוא מגיע לזה מתוך התבוננות שכלתנית עמוקה במציאות, ומוצא את האיזון בין הנכון והראוי, בין הרצוי למצוי.

כל העניין מתחיל בפרשת "וישב" (בר' לז:א ואילך). יוסף, שהיה רועה עם אֶחיו את צאן אביהם, מביא את דיבתם על מעשיהם הרעים אל אביהם, יעקב אבינו, המכוּנה גם ישראל. כבן זקונים, אהב ישראל את יוסף מכל בניו ועשה לו כתונת פסים (פסוק ג). האהבה היתרה של יעקב ליוסף גרמה לקנאה ושנאה אדירה של האחים, שנאה עזה נטולת מעצורים, כאמור (פסוק ד): וַיִּשְׂנְאוּ אֹתוֹ, וְלֹא יָכְלוּ דַּבְּרוֹ לְשָׁלֹם.

נוסף לזה, השנאה מתעצמת בשני חלומות המנהיגות: כל אלומות אחיו הגדולים ממנו, משתחוות לאלומות יוסף המנהיג. יוסף מעלה את רף השנאה בחלומו השני (פסוק ח), כשראה את השמש והירח ואחד-עשר כוכבים משתחווים לו, חלום שגם אביו גוער בו (פסוק י):

וַיְסַפֵּר אֶל אָבִיו וְאֶל אֶחָיו וַיִּגְעַר בּוֹ אָבִיו וַיֹּאמֶר לוֹ מָה הַחֲלוֹם הַזֶּה אֲשֶׁר חָלָמְתָּ, הֲבוֹא נָבוֹא אֲנִי וְאִמְּךָ וְאַחֶיךָ לְהִשְׁתַּחֲוֹת לְךָ אָרְצָה.     

אביו ואחיו אינם מאמינים שיוסף הקטן ישלוט עליהם, והם יסורו למרותו, מפני שאינם יודעים שמדובר בתכנית א-לוקית המכוונת לרווחתם וּלרווחת העם המצרי. לכן (פסוקים יא-יב):

וַיְקַנְאוּ בוֹ אֶחָיו, וְאָבִיו שָׁמַר [=זכר] אֶת הַדָּבָר. וַיֵּלְכוּ אֶחָיו, לִרְעוֹת אֶת צֹאן אֲבִיהֶם בִּשְׁכֶם.

לימים שולח אותו אביו לראות את שלום אחיו והצאן שאחיו רועים בשכם (פסוק יד):

וַיֹּאמֶר לוֹ לֶךְ נָא רְאֵה אֶת שְׁלוֹם אַחֶיךָ וְאֶת שְׁלוֹם הַצֹּאן וַהֲשִׁבֵנִי דָּבָר, וַיִּשְׁלָחֵהוּ מֵעֵמֶק חֶבְרוֹן וַיָּבֹא שְׁכֶמָה.

יוסף, בן נאמן המכבד את אביו, מבצע מייד את ציוויו, כשהוא חדור מוטיבציה, כוח ההנעה, אף על פי שהוא מוּדע לסכנה האורבת לו בגלל שנאת אחיו, ואז (פסוק טו):  וַיִּמְצָאֵהוּ אִישׁ וְהִנֵּה תֹעֶה בַּשָּׂדֶה, וַיִּשְׁאָלֵהוּ הָאִישׁ לֵאמֹר מַה תְּבַקֵּשׁ.

ומפרש ראב"ע: "איש - לפי הפשט, אחד מעוברי דרך". כלומר עובר אורח מוצא את יוסף תועה בשדה ושואל אותו מה הוא מחפש.

יוסף משיב במענה רגשי אדיר (פסוק טז): וַיֹּאמֶר אֶת אַחַי אָנֹכִי מְבַקֵּשׁ, הַגִּידָה נָּא לִי אֵיפֹה הֵם רֹעִים.

יוסף זועק זעקה גדולה וּמרה שנהפכה לאמרת כנף לדורי דורות: אני מחפש את אחיי, שהם דמי ועצמי ובשרי. כלומר, אני חייב למצוא את האחווה, האיחוי והחיבור של התא המשפחתי, להביא לאחדות בין אחיי, בין השבטים ובין כלל ישראל. מדובר בתכנון מודולרי מבני המורכב מיחידות בדקדוק ובקפדנות מן הפרט אל הכלל!

וההמשך ידוע (פסוק טז ואילך):

וַיֹּאמֶר הָאִישׁ נָסְעוּ מִזֶּה כִּי שָׁמַעְתִּי אֹמְרִים נֵלְכָה דֹּתָיְנָה, וַיֵּלֶךְ יוֹסֵף אַחַר אֶחָיו וַיִּמְצָאֵם בְּדֹתָן. וַיִּרְאוּ אֹתוֹ מֵרָחֹק, וּבְטֶרֶם יִקְרַב אֲלֵיהֶם וַיִּתְנַכְּלוּ אֹתוֹ לַהֲמִיתוֹ. 

וכפי שמבאר היטב רש"י לפי ההמשך, והרמב"ן בעקבותיו, "הסיעו עצמן מן האחוה", הם כבר התרחקו מאחוות האחים, כשהם בשלהם, בשנאה. אך יוסף הראה לאחיו ולכל העולם שדבקות במטרה החיובית, החיונית והנעלית ביותר, מקדשת את האמצעים ומביאה להישגים. מדובר בסבל גופני ונפשי בל יתואר. יוסף ממחיש  על גופו את הכלל המעשי, רווי הייסורים והצער  בחיים, כגודל הריחוק כן גודל הקירוב, למען השגת האחווה שהביאה לאחדות עם ישראל בהתהווּתו.   

יוסף בהתנהלותו מיישם יסודות של "פסיכולוגיה חיובית"  Positive Psychology, ענף בפסיכולוגיה העוסק בניסיון למצוא ולטפח חוזקות, תכונות חיוביות וכישרון אנושי, ולהפוך חיים הנחשבים נורמטיביים למספקים יותר וחווייתיים. זו גישה פסיכולוגית מניעתית העוסקת בטיפוח חוסן נפשי וצמיחה של יכולת עשייה עתידית בקרב כלל האוכלוסייה, ולא רק בקרב מי שפונים לקבל טיפול עקב קשיים נפשיים והתמודדות נפשית. התכלית, לכוון ולנתב את האדם, לחיים בראייה חיובית ואופטימית ולהכשירו להתמודד בהצלחה עם קשיים מזדמנים. כך עשה יוסף כדרך חיים באהבה ובאמונה, וזכה לראות ברכה בעמלו להשגת האחווה, "אֶת-אַחַי אָנֹכִי מְבַקֵּשׁ". ומצא!         

תפיסת העולם של יוסף ותפיסת עולמם המנוגדת של אחיו באות לידי ביטוי מעשי בפגישתם הראשונה, מאז שלא נמצא בבור, כמתואר בפרשת 'ויגש' (בר' מה:ג-ח):

וַיֹּאמֶר אֲנִי יוֹסֵף אֲחִיכֶם אֲשֶׁר מְכַרְתֶּם אֹתִי מִצְרָיְמָה. וְעַתָּה אַל-תֵּעָצְבוּ וְאַל יִחַר בְּעֵינֵיכֶם כִּי מְכַרְתֶּם אֹתִי הֵנָּה,  כִּי לְמִחְיָה שְׁלָחַנִי אֱ-לֹהִים לִפְנֵיכֶם... וַיִּשְׁלָחֵנִי אֱ-לֹהִים לִפְנֵיכֶם לָשׂוּם לָכֶם שְׁאֵרִית בָּאָרֶץ וּלְהַחֲיוֹת לָכֶם לִפְלֵיטָה גְּדֹלָה.  וְעַתָּה לֹא אַתֶּם שְׁלַחְתֶּם אֹתִי הֵנָּה כִּי הָאֱ-לֹהִים, וַיְשִׂימֵנִי לְאָב לְפַרְעֹה וּלְאָדוֹן לְכָל בֵּיתוֹ וּמֹשֵׁל בְּכָל אֶרֶץ מִצְרָיִם.

האחים מופתעים לראותו, ובטוחים שיתנקם בהם. אבל יוסף אינו נוקם. ברגע זה הוא מבין ללבם ומרגיע אותם, רק למחיה, להשגת מזון, שלח אותו א-לוקים. מדובר בתכנית א-לוקית למנות את יוסף למנהיג עליון של ארץ מצרים הגדולה, כדי לתת לו ולכל משפחתו מזון בתוקף תפקידו, כמו שנאמר בפרשת "מקץ" (בר' מב:ו):

וְיוֹסֵף הוּא הַשַּׁלִּיט עַל הָאָרֶץ הוּא הַמַּשְׁבִּיר [=מספק התבואה] לְכָל עַם הָאָרֶץ.

בהמשך יוסף בוחן את אורך הרוח של אחיו בכמה דרכים כדי להעצים בהם את האחווה. יוסף מקדים למעשה את יישום עצת דויד נעים זמירות ישראל המאפיינת את האחווה והשלום (תה' לד:יב-טו):

לְכוּ בָנִים שִׁמְעוּ לִי, יְראַת יְהוָה אֲלַמֶּדְכֶם. מִי הָאִישׁ הֶחָפֵץ חַיִּים, אֹהֵב יָמִים לִרְאוֹת טוֹב. נְצֹר לְשׁוֹנְךָ מֵרָע, וּשְׂפָתֶיךָ מִדַּבֵּר מִרְמָה. סוּר מֵרָע וַעֲשֵׂה טוֹב, בַּקֵּשׁ שָׁלוֹם וְרָדְפֵהוּ.

המסר החינוכי-ערכי הוא: האדם חייב להשתדל להתנהל ביושר וּבכנות, ולהיות אמתי, ולשמור היטב על לשונו למנוע  רע ושלילה.

יתר על כן, בהתנהלות יוסף מול אחיו, אנו רואים התגשמות מעשית של דברי חז"ל בתלמוד (קידושין מ ע"א), "מחשבה טובה, ה' מצרפה למעשה", מתוך ראייה אופטימית של הנתונים החיוביים במציאות נתונה. כמו שאנו שרים מדי שבת בשבתו בפיוט הקסום "לכה דודי", שנתקבל בכל תפוצות
ישראל כחלק מרכזי בתפילת קבלת שבת, שחיבר בתבונתו ר' שלמה הלוי אלקבץ (מקובל ופייטן, צפת, המאה הט"ז): "סוף מעשה במחשבה תחילה".

נמצאנו למדים שיוסף, באמרו "וְאַתֶּם חֲשַׁבְתֶּם עָלַי רָעָה, אֱ-לֹהִים חֲשָׁבָהּ לְטֹבָה", מלמדנו את הפסיכולוגיה החיובית והחינוכית המיטבית לגוף האדם ולנפשו: לחשוב טוב ולראות טוב בהיגיון ובהתבוננות דרך הבינה, שהיא הפרקטיס, היישום של החכמה, בתוספת נופך חינוכי- אמוני ויסודי נשגב המקדים את דברי שלמה המלך, החכם מכל אדם (מש' יט:כא):

רַבּוֹת מַחֲשָׁבוֹת בְּלֶב אִישׁ, וַעֲצַת ה' הִיא תָקוּם.

 

עורך: הרב ד"ר חיים טלבי
עורך לשוני: ד"ר יחיאל קארה
תאריך עדכון אחרון: 03/07/2016