ד"ר יאיר ברקאי

ד"ר יאיר ברקאי

שׂיכול ידיים וברכת ברכיים

וַיּוֹצֵא יוֹסֵף אֹתָם מֵעִם בִּרְכָּיו וַיִּשְׁתַּחוּ לְאַפָּיו אָרְצָה. וַיִּקַּח יוֹסֵף אֶת שְׁנֵיהֶם אֶת אֶפְרַיִם בִּימִינוֹ מִשְּׂמֹאל יִשְׂרָאֵל וְאֶת מְנַשֶּׁה בִשְׂמֹאלוֹ מִימִין יִשְׂרָאֵל וַיַּגֵּשׁ אֵלָיו. וַיִּשְׁלַח יִשְׂרָאֵל אֶת יְמִינוֹ וַיָּשֶׁת עַל רֹאשׁ אֶפְרַיִם, וְהוּא הַצָּעִיר, וְאֶת שְׂמֹאלוֹ עַל רֹאשׁ מְנַשֶּׁה שִׂכֵּל אֶת יָדָיו כִּי מְנַשֶּׁה הַבְּכוֹר (בר' מח:יב-יד).

ברכת יעקב לבני יוסף מעוררת תמיהות:

לשם מה שיכל יעקב ידיו והלא יכול היה להחליף את מיקומם של הבנים?

מהי משמעות הברכיים שמוזכרות בפסוק יב?

עיון במשמעות הידיים והברכיים, במהלך הברכות, עשוי להנהיר את פשר המהלך.

רבות התחבטו המפרשים בהבנת המניע לשיכול ידיו של יעקב, ונראה לענ"ד שחזקוני (רבי חזקיה בן מנוח, פרשן מצרפת, בן המאה הי"ג) בפירושו לפס' יד דלעיל, כיוון לפשטם של הדברים:

"שִׂכֵּל את ידיו" - עשה עניינו בהשכל ובחכמה, שמן הדין היה לו להפוך הבנים לפי מה שהיה בדעתו לתת אפרים לימינו ומנשה לשמאלו, והוא עשה ההשכל והחכמה בידיו, שלא רצה לבייש מנשה כי הוא היה הבכור וצריך לחלוק לו כבוד קצת.

המפרש ביאר את הפועל "שִׂכֵּל" לא במובנו המקובל בימינו "שילוב הידיים או הרגליים בדמות שני אלכסונים החותכים זה את זה" (ערך שיכול, מילון ספיר, בעריכת א' אבניאון, 1977), אלא התנהג בתבונה[1] וברגישות, כדי לא לפגוע במנשה הבכור.

הנחת יד על ראש המתברך, כמחווה להאצלת רוח ולשם ברכה, ידועה במקרא. הידיים מהוות כלי נושא ברכה שהמברך נעזר בהן להעברת סמכות וברכות,[2] כפי שפירש על אתר בעל "פנים יפות" (הרב פנחס הלוי איש הורוביץ 1731 – 1805, רבה של פרנקפורט דמיין ומתלמידי המגיד ממזריטש):[3]

וכבר כתבנו שהנחת ידיו על ראשם הוא לעשות אותם כלי לקבל הברכה, והיינו דפירש"י "גַּם הוּא יִהְיֶה לְּעָם וְגַם הוּא יִגְדָּל" וגו' שעתיד גדעון לצאת ממנו דכתיב ביה (שופ' ו:יב): "ה' עִמְּךָ גִּבּוֹר הֶחָיִל" והגבורה הוא בחינת שמאל (הקדמת תיקוני הזוהר יז א), ואפרים שיצא ממנו יהושע דכתיב ביה (דב' לד:ט) "וִיהוֹשֻׁעַ בִּן נוּן מָלֵא רוּחַ חָכְמָה כִּי סָמַךְ מֹשֶׁה אֶת יָדָיו עָלָיו", והחכמה בימין כמש"ה (קהלת י:ב) "לֵב חָכָם לִימִינוֹ וְלֵב כְּסִיל לִשְׂמֹאלוֹ".

כאמור, במקביל לברכה באמצעות הידיים, מופיעות גם הברכיים. הן מוזכרות גם לקראת סוף הפרשה (נ:כג): "וַיַּרְא יוֹסֵף לְאֶפְרַיִם בְּנֵי שִׁלֵּשִׁים גַּם בְּנֵי מָכִיר בֶּן מְנַשֶּׁה יֻלְּדוּ עַל בִּרְכֵּי יוֹסֵף". ורש"י מפרש: "על ברכי יוסף" - כתרגומו, גדלן בין ברכיו.

המלבי"ם (רבי מאיר לֵיבּוּשׁ בן יחיאל מִיכְל וֵייזֶר 1809 –1879, רבה של רומניה) הוסיף:

כי בני מכיר יולדו ונתגדלו על ברכי יוסף, ואגב מודיע שאפרים והוא הצעיר היה לו ד' דורות, בעוד שלמנשה לא היה רק ג' כברכת יעקב, ואולם אחיו הקטן יגדל ממנו.

כלומר, יוסף זכה לראות את ברכת אביו מתגשמת עוד בחייו. הברכיים מצוינות כמקום לידת הצאצאים וגידולם.

כך גם מסתבר מספר איוב (ג:יב): "מַדּוּעַ קִדְּמוּנִי בִרְכָּיִם וּמַה שָּׁדַיִם כִּי אִינָק". גם שם מבאר המלבי"ם: "מדוע קדמוני ברכי האב שעל ברכיו נולדתי".

מעקב אחר הופעות נוספות של "ברכיים" בחומש בראשית מאשש את חשיבותן של הברכיים כקשורות למקור חיות ולידה.

כאשר רחל מתקשה להרות היא מאמצת את הצעת שרה ופונה ליעקב בבקשה: (בר' ל:ג): "וַתֹּאמֶר הִנֵּה אֲמָתִי בִלְהָה בֹּא אֵלֶיהָ וְתֵלֵד עַל בִּרְכַּי וְאִבָּנֶה גַם אָנֹכִי מִמֶּנָּה".

הפרשן המקובל רקנאטי (ר' מנחם בן בנימין רקנאטי; איטליה, 1310-1250) מבאר: "זהו אמרו ותלד על ברכי ואבנה, כי כשתלד על ברכי אמשוך ממנה כח הריון, כאילו לא היתה יכולה להרות אלא ממנה".

אזכור נוסף קשור בכינוי שניתן ליוסף כאשר התמנה למשנה לפרעה: "וַיַּרְכֵּב אֹתוֹ בְּמִרְכֶּבֶת הַמִּשְׁנֶה אֲשֶׁר לוֹ וַיִּקְרְאוּ לְפָנָיו אַבְרֵךְ וְנָתוֹן אֹתוֹ עַל כָּל אֶרֶץ מִצְרָיִם" (בר' מא:מג). רש"י, בחלקו השני של פירושו על הפסוק, מצטט את המדרש בספרי דברים, פרשת דברים פיסקא א:

כתרגומו דין אבא למלכא. רך בלשון ארמי מלך. בהשותפין (בבא בתרא ד ע"א) לא ריכא ולא בר ריכא. ובדברי אגדה: דרש ר' יהודה אברך זה יוסף שהוא אב בחכמה ורך בשנים, אמר לו רבי יוסי בן דורמסקית: עד מתי אתה מעוות עלינו את הכתובים, אין אברך אלא לשון ברכים, שהכל היו נכנסין ויוצאין תחת ידו, כענין שנאמר (בראשית מא:מג): "וְנָתוֹן אֹתוֹ עַל כָּל אֶרֶץ מִצְרָיִם".

כלומר, מקור הביטוי מהמילה ברכיים שמסמלת כאן שררה.

כך סבור גם בעל "הכתב והקבלה" (הרב יעקב צבי מֶקְלֶנְבּוּרג, גרמניה, 1785 – 1865) בפירושו לפסוק. אלא שבסוף הביאור הוא מעלה השערה למקור המילה "וטעם 'אברך' כל איש יכרע על ברכיו כי הוא ראוי אשר לו תכרע כל ברך. ולי נראה שהוא ענין ברכה."

הווה אומר, המפרש מוצא קשר לשוני בין הברך והברכה, וממילא מובן שהברך משמשת כמקור לברכות.

לסיכום:

אף שאפרים זוכה להיות בראשונה בדגלים ובחנוכת הנשיאים, כדברי רש"י (בפירושו לפסוק כ), הרי בכורת הנחלה נשארת אצל מנשה. ואכן, מנשה זכה לנחלות הן בארץ ישראל המערבית והן במזרחית. זו ברכת הברכיים, אולי בשל היותן חלק מהרגליים הדורכות על במותי ארץ. אפרים זכה להתברך מידו הימנית של יעקב, המסמלת את ההנהגה והשררה, אך גם את התבונה וההוראה: "וְאוּלָם אָחִיו הַקָּטֹן יִגְדַּל מִמֶּנּוּ" (מח:יג) - שעתיד יהושע לצאת ממנו שינחיל את הארץ וילמֵד תורה לישראל (רש"י, לפסוק יט). כלומר, יהושע מגלם את השילוב של התורה וההנהגה.

הנה כי כן, הידיים והברכיים משמשות כמקור הברכות, ומייצגות כוחות שונים.

 

 

 

 

עורך: פרופ' יוסף עופר
עורכת לשון: רחל הכהן שיף

 

 

*   ד"ר יאיר ברקאי, מרצה לתנ"ך ולמדרש במכללת שאנן. המאמר מוקדש לנכדינו: לביא שמואל גוטמן נ"י ואוהד חיים לוי הי"ו, שנכנסו בבריתו של אאע"ה. יזכו הוריהם לגדלם לתורה לחופה ולמעשים טובים.

[1]   בדרך דומה תרגם אונקלוס ובעקבותיו רש"י ומרבית הפרשנים, כגון: ראב"ע, רד"ק, רבינו בחיי, אברבנאל, ספורנו, אלשיך ועוד.

    ספורנו פירש: "שכל את ידיו. השכיל והבין במשוש ידיו בלא ראות"; מלבי"ם: "שכל את ידיו כי מנשה הבכור, בזה השכיל ע"י ידיו להראות שיודע שמנשה הבכור". אפשר שמפרשים אלה כיוונו לדרך הסמנטית שעשה הביטוי מהוראת 'שֶׂכֶל' להוראת "שִׂכֵּל" [= החליף], המשמשת בימינו.

    פרופ' שמחה קוגוט סייעני בדבריו הבאים: "השאלה הנשאלת בהקשר המקראי היא: מה הקשר בין 'שֶׂכֶל' לבין "שִׂכֵּל"?... דומה ששני הפרשנים (ספורנו ומלב"ים) ביארו את הקשר בדרך מקורית, ע"י הבנת "את" לא כמלית המקדמת את המושא הישיר, אלא בהוראת 'עִם' [כמו "את יעקב איש וביתו באו"], היינו: 'החכים עִם [=באמצעות] ידיו'." אני מודה לו על דבריו.             

 

[2]   וכן הדבר בסמיכה על ראש הקרבן, שנועדה לבטא את הקשר שבין הקרבן לבעליו ואת רצונו בהבאת הקרבן לכפר על עוונו, או כדי להביע תודה. גם בברכת הכוהנים הידיים משמשות ככלי להעברת ברכת ה' לקהל.

[3]   גם המלבי"ם בפירושו על אתר מזכיר את חשיבות הידיים בברכה על-פי האמור בזוהר.

תאריך עדכון אחרון: 26/12/2016