עו"ד אלישי בן-יצחק

עו"ד אלישי בן-יצחק

חומר ורוח – מבוא למלאכת הקמת המשכן

פרשתנו פותחת בפנינו חטיבה בת חמש פרשות, שעיקרן נסוב סביב מלאכת המשכן.[1] הפרשות מחולקות לשתי חטיבות משנה: החטיבה הראשונה עוסקת בציווי על הכנת המשכן: "וְעָשׂוּ לִי מִקְדָּשׁ" (שמ' כה:ה),[2] ולצורך קיום הצו אנו מוצאים הוראות אדריכליות היורדות לפרטי פרטים, ותכניות ביצוע שנמסרו למשה מפי הגבורה. החטיבה השנייה עוסקת ביישום, ובביצוע מדויק של התכנית האלוקית. אלא שעיון בתכניות המפורטות, בהשוואה לביצוע עצמו, מלמד על שוני בסדר הדברים. כדי לעמוד על השוני נתבונן בטבלה הבאה: 

סדר

הציווי – פרשת תרומה

הביצוע – פרשת ויקהל

1

ארון וכרובים (שמ' כה:י-כב)

המשכן (שמ' לו: ח-לח)

2

שולחן (שמ' כה:כג-ל)

ארון וכרובים (שמ' לז:א-ט)

3

מנורה (שמ' כה: לא-מ)

שולחן (שמ' לז:י-טז)

4

המשכן (שמ' כ"ו)

מנורה (שמ' לז:יז-כד)

 
עיון בציווי האמור בפרשתנו מלמד, כי סדר הדברים הוא: הכנת הארון, השולחן והמנורה, ובהמשך מפורטת מלאכת הקמת המבנה עצמו - המשכן. דומה כי בהתאם לסדר הציווי היינו צריכים למצוא את סדר הביצוע. אלא שבחלק הביצוע של המשכן יש שינוי מהסדר שבציווי האלוקי; הביצוע מתחיל בהקמת המבנה, המשכן, ורק אחר כך עוברים אל הכנת הכלים לפי סדר הופעתם בצו האלוקי. על כך יש לתהות מדוע ניגשים אל מלאכת הביצוע בסדר שונה? בפשטות יש להשיב, שאופן הביצוע, המתואר בפרשת "ויקהל", הוא הסדר הנכון. כלומר, תחילה יש להקים מבנה ורק לאחר מכן יש להכניס אליו את הכלים. משל לאדם שבונה בית, וכשהבית עומד על תילו מוכנס הריהוט. אלא, שאם כך הוא הסדר, ראוי לשאול וכי ריבונו של עולם אינו מכיר דרכו של עולם? וכי אנו צריכים ללמדו סדר מהו? יתרה מזו, גם בבריאת העולם התחיל הא-ל בבריאת הבסיס - ארץ ושמים, הבדיל בין מים ליבשה ורק אז החל להכניס את ה"ריהוט" של העולם לתוכו: גרמי השמים, הצומח, החי, ובסוף נברא האדם. אם כך מדוע במשכן התחיל הציווי בכליו, ולא במבנה המשכן?[3]

מחלוקת היא האם בניית המשכן היא תוצאה של חטא העגל,[4] או שמדובר בציווי עצמאי שאינו תלוי כלל בחטא.[5] כך או כך, היהדות היא הדת המונותאיסטית הראשונה בעולם, שדרשה מהאדם עבודה לא-ל מופשט; עבודה לא-ל בלתי מוחשי ובלתי נתפס בחושיו של האדם. תביעה זו קשה לאדם המבקש את המוחשי; המבקש לראות את א-לוהיו, להתחבר, לנגוע, להתקרב ולהסתופף. דרישה זו יש בה כדי להשפיע על המצוות, וכך למשל הרמב"ם מסביר:[6]

לפיכך לא חייבה חכמתו יתעלה וניהולו הגלוי בכל ברואיו, שיצווה אותנו בעזיבת כל מיני העבודות הללו ולהזניחם ולבטלם, לפי שזה היה אז מה שלא יתכן לקבלו לפי טבע האדם, שהוא נינוח תמיד במורגל... ולפיכך הניח יתעלה אותם מיני העבודות, והעבירם מהיותם לנבראים ולדברים דימיוניים, שאין להם אמתות, לשמו יתעלה, וציוונו לעשותם לו יתעלה. לפיכך ציוונו לבנות היכל לו: ועשו לי מקדש.

אם כך, אנו יכולים להבין ביתר קלות את תפיסתם המוטעית של בני ישראל. שעה שבית המקדש היה קיים, הם סברו שהם יוצאים ידי חובה בקיום הפולחן בו. כך למשל, באחד מכתבי האישום החמורים והמפורסמים שמטיח הנביא ירמיהו, הוא טוען כנגד העם (יר' ז:א-טז):

עֲמֹד בְּשַׁעַר בֵּית ה', וְקָרָאתָ שָּׁם אֶת הַדָּבָר הַזֶּה... כֹּה אָמַר ה' צְבָאוֹת אֱ-לֹהֵי יִשְׂרָאֵל, הֵיטִיבוּ דַרְכֵיכֶם וּמַעַלְלֵיכֶם, וַאֲשַׁכְּנָה אֶתְכֶם בַּמָּקוֹם הַזֶּה. אַל תִּבְטְחוּ לָכֶם אֶל דִּבְרֵי הַשֶּׁקֶר לֵאמֹר: הֵיכַל ה' הֵיכַל ה' הֵיכַל ה' הֵמָּה. כִּי אִם הֵיטֵיב תֵּיטִיבוּ אֶת דַּרְכֵיכֶם וְאֶת מַעַלְלֵיכֶם, אִם עָשׂוֹ תַעֲשׂוּ מִשְׁפָּט בֵּין אִישׁ וּבֵין רֵעֵהוּ... וְשִׁכַּנְתִּי אֶתְכֶם בַּמָּקוֹם הַזֶּה בָּאָרֶץ... . הִנֵּה אַתֶּם בֹּטְחִים לָכֶם עַל דִּבְרֵי הַשָּׁקֶר לְבִלְתִּי הוֹעִיל... וּבָאתֶם וַעֲמַדְתֶּם לְפָנַי, בַּבַּיִת הַזֶּה אֲשֶׁר נִקְרָא שְׁמִי עָלָיו, וַאֲמַרְתֶּם נִצַּלְנוּ, לְמַעַן עֲשׂוֹת אֵת כָּל הַתּוֹעֵבוֹת הָאֵלֶּה. הַמֳעָרַת פָּרִצִים הָיָה הַבַּיִת הַזֶּה אֲשֶׁר נִקְרָא שְׁמִי עָלָיו בְּעֵינֵיכֶם? גַּם אָנֹכִי הִנֵּה רָאִיתִי, נְאֻם ה'... וְעָשִׂיתִי לַבַּיִת אֲשֶׁר נִקְרָא שְׁמִי עָלָיו, אֲשֶׁר אַתֶּם בֹּטְחִים בּוֹ... כַּאֲשֶׁר עָשִׂיתִי לְשִׁלוֹ".

גם הנביא ישעיהו מטיח בעם ישראל (יש' א:יא-יז):

לָמָּה־לִּי רֹב זִבְחֵיכֶם יֹאמַר ה', שָׂבַעְתִּי עֹלוֹת אֵילִים וְחֵלֶב מְרִיאִים, וְדַם פָּרִים וּכְבָשִׂים וְעַתּוּדִים לֹא חָפָצְתִּי. כִּי תָבֹאוּ לֵרָאוֹת פָּנָי, מִי בִקֵּשׁ זֹאת מִיֶּדְכֶם רְמֹס חֲצֵרָי. לֹא תוֹסִיפוּ הָבִיא מִנְחַת־שָׁוְא, קְטֹרֶת תּוֹעֵבָה הִיא לִי, חֹדֶשׁ וְשַׁבָּת קְרֹא מִקְרָא, לֹא אוּכַל אָוֶן וַעֲצָרָה. חָדְשֵׁיכֶם וּמוֹעֲדֵיכֶם שָׂנְאָה נַפְשִׁי, הָיוּ עָלַי לָטֹרַח נִלְאֵיתִי נְשֹׂא. וּבְפָרִשְׂכֶם כַּפֵּיכֶם אַעְלִים עֵינַי מִכֶּם גַּם כִּי תַרְבּוּ תְפִלָּה אֵינֶנִּי שֹׁמֵעַ, יְדֵיכֶם דָּמִים מָלֵאוּ.

טעותם של בני ישראל ערב חורבן בית ראשון הייתה בהנחה ש"הכול בסדר"; יש בית מקדש העומד על מכונו. 'נכון שאנו חוטאים, אבל אנו גם מביאים קרבנות, כמו שהתורה מצווה, והכול מצוין'. אלא שעיקר טעותם הייתה באיזון הנכון שבין הרוח לחומר. ר' יששכר בער איילנבורג (המאה ה-16) מסביר את הפסוק "וְעָשׂוּ לִי מִקְדָּשׁ וְשָׁכַנְתִּי בְּתוֹכָם":[7]

ולא אמר ושכנתי 'בתוכו' אלא "בתוכם", להורות שאין השכינה שורה במקדש מחמת המקדש כי אם מחמת ישראל, שנאמר: "היכל ה' המה" (יר' ז:ד).

הנה כי כן, המקדש, החומר והלבנים, אין להם כשלעצמם כל קדושה. קדושתם יונקת ממעשיהם של בני ישראל; מהיכולת של עם ישראל לקדש את החומר, ולהפך, מיכולתם להביא חלילה להחרבת החומר. מאוחר יותר עמד החיד"א (המאה ה-18) בהרחבה על עקרון זה:[8]

אפשר דהמקדש יתקיים אם הם יהיו קדושים "ושכנתי בתוכם" ממש, וכמי שנתכוון כאילו קדוש שרוי בתוך מעיו. ואם ח"ו לא יהיו קדושים יגרמו לסלק אות 'ק' ממקדש הרומז לקדושה ויישאר "שמד" ח"ו... ולכן הוא ציוונו הוא יתברך: "ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם"... שישתדל האדם למוד את עצמו כאלו הוא מקדש בעצמו, יכין ויכין הכנה... שיהיה ראוי לשרות בו שכינה.

לשיטת החיד"א, קיומו של המקדש תלוי אך ורק בעם ישראל, ברמתו הרוחנית וברמת קדושתו. טול מהמקדש את האות 'ק', שמבטאת את הקדושה, ומהמקדש נותר לנו "שמד". אנו מוצאים גישה זו, התולה את קיום המשכן במעשיו של האדם, גם במשנתו של ר' יעקב חיים סופר (המאה הי"ט), המבקש להבהיר:[9]

"ועשו לי משכן ושכנתי בתוכם", ולא אמר ושכנתי 'בתוכו', לרמוז כי לא עיקר עשיית המקדש ועל ידי זה תשרה שכינה, אלא העיקר הוא שיטיבו מעשיהם ללכת בדרך הישר, והיה לבבם שלם לפני ה', ועל ידי זה תשרה שכינה בתוך כל אחד ואחד מישראל כפי מעשיו. וזה שאמר "ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם". ר"ל אף על פי שאני מצוה אותך לאמר "ועשו לי מקדש", העיקר שיקדשו עצמם ואשכון בתוכם, ר"ל בתוך כל אחד ואחד.

ר' יעקב סופר תולה את השראת השכינה באימוץ אורחות ישרים ובשמירה על דרך ה' ועל מצוותיו. כל היתר - החומר, המשכן, המקדש, ואולי אף ה"מקדש מעט" - נטולי חשיבות ונטולי זכות עמידה עצמאית. היכולת של קידוש החומר תלויה במעשה ידינו, ביציקת תוכן רוחני לחול.

ומן הכלל אל הפרט. דומה, כי המסר שהקב"ה מבקש להעביר לנו – גם בציווי על הקמת המשכן – הוא היכולת להבחין בין עיקר לטפל; לדעת שהבית אשר יכול להיות גבוה מעל גבוה, שיא הקדושה, עד שהקב"ה מתאווה להעמדתו, יכול להיות גם המקום המאוס והמוקצה ביותר, עד שה' נכון לכלות בו את חמתו, לשרוף אותו ולהחריבו. החובה המוטלת על האדם היא זו המבקשת לקדש את החומר, ולא זו הסומכת על הקדושה שתטהר את הכול: "הקודש אינו פונה עורף לחול אלא מופנה הוא אליו. אין ברצונו לרחף ממעל לחול, אלא לקלוט אותו בקרבו".[10] השאלה היא איזה תוכן נעניק לו, אנו בני האדם. האם נקדש את החומר, המבנה והלבנים, או שנרומם את הרוח ואת הקדושה, וממילא גם המקום יתקדש ויתעלה.[11] הקודש והחול הם אלו שמרכיבים את המסגרת של ההלכה היהודית.[12]

ומכאן לימינו אנו, לבנייננו הפרטי, הקהילתי והלאומי: אם לא נדע לקדש את החומר, לא יהיה טעם לעשייתנו, וכל עמלנו יהיה לריק. "מעשה ידינו כוננה" רק אם ניטול את החומר, ובמעשינו נאציל עליו קדושה וניצוק בו רוחניות. בכוחנו במעשינו להביא קדושה, או ח"ו להרחיק את הקדושה. בהיעדר קדושה האדם נוטה להרוס ולקלקל. שני בתי מקדש היו בעם ישראל, ושניהם חרבו לא בגלל יסודות פיזיים רעועים, אלא בגלל יסודות רוחניים דלים, ובשל אמונה מוטעית, שאם יש בית מקדש הוא מוגן ואנו מוגנים. חובת זהירות יתרה חלה עלינו, לבדוק ולשקול היטב למי אנו מעניקים את הבכורה, לחול או לקודש; האם יוצקים חול לקודש או מקרבים ומאצילים קודש על החול, וכן - מה יותר חשוב החומר או הרוח.

 

 

 

 

עורך: פרופ' יוסף עופר
עורכת לשון: רחל הכהן שיף

 

*   עו"ד אלישי בן-יצחק מוסמך במשפטים מטעם האוניברסיטה העברית, בעל משרד עורכי דין ומרצה מן החוץ במכללת שערי משפט.

[1]   על חשיבות בניית המשכן ראו: מדרש תנחומא פרשת נשוא.

[2] לדיון בשאלה מדוע פתח הפסוק ב"מקדש" ועבר ל"משכן" ראו: אור החיים שמות כה:ח.

[3]   שאלה דומה העלה אברבנאל בפרשתנו, שאלה ט, והשיב שהתחיל בארון כדי ללמד מהו עיקר המשכן.

[4]   ראו למשל: מדרש תנחומא (ורשא) פרשת תרומה: "אמר הקב"ה יבא זהב שבמשכן ויכפר על זהב שנעשה בו העגל"; רש"י לא:א: "מעשה העגל קודם לציווי מלאכת המשכן". מהר"ל, גור אריה, בפירושו לשמ' לא:יח: "בוודאי ציווי המשכן היה אחר מעשה העגל".

[5]   ראו למשל: מדרש רבה שמות פרשה לג, ד: "אתה מוצא כי כל מה שברא הקב"ה למעלה ברא למטן"; מדרש תנחומא (בובר) פרשת בחקותי: "נתאוה הקדוש ברוך הוא כשם שיש לו דירה למעלה, כך יהא לו דירה למטה, שכך הוא אומר לאדם הראשון, אם זכית, כשם שאני מלך על העליונים, כך אני עושה אותך מלך על התחתונים"; רמב"ן לשמ' כה:א: "כאשר דבר השם עם ישראל פנים בפנים עשרת הדברות, וצוה אותם... קצת מצוות שהם כמו אבות למצוותיה של התורה... ולכן צוה תחילה על דבר המשכן".

[6]   מורה נבוכים, חלק ג, פרק לב (בתרגומו של הרב קאפח).

[7]   יששכר בער איילנבורג, צידה לדרך, שמות כה:ח.

[8]   החיד"א, נחל קדומים, שמות כה:ח.

[9]   הרב יעקב חיים סופר, ישמח ישראל, דרוש לפרשת תרומה.

[10] מרדכי בובר, בין עם לארצו, (תש"ה), עמ' 155.

[11] העלאת החול אל דרגת הקדושה מצויה הרבה בכתביו של הרב קוק. ראו למשל: שמונה קבצים, קובץ א, פסקה קלב; וכן בעין אי"ה, ברכות ט ע"ב: "אנו חייבים לעבוד את ד' בכל הכוחות הטבעיים הנתונים לנו מחסדו, ואם נעבדהו רק בכוחות העליונים ולא בהכוחות השפלים, לא נגיע אל מעלת השלמות".

[12] הרב יוסף דב הלוי סולובייציק, קודש וחול, האדם ועולמו, (תשנ"ח), עמ' 141.

תאריך עדכון אחרון: 28/02/2017