הרב ד"ר יוסף פריאל

הרב ד"ר יוסף פריאל

מהיכן נאספו חומרי הגלם למשכן?

בפרשתנו מפורטים חומרי הגלם שבני ישראל מתבקשים לתרום לצורכי המשכן. מאחר שעם ישראל נמצא במדבר כבר שישה חודשים (מט"ו ניסן  ועד י"א בתשרי[1]), מתעוררת השאלה, מהיכן היו בידו חומרים אלה? רשימת הצרכים מופיעה בפרק כ"ה:

זָהָב וָכֶסֶף וּנְחֹשֶׁת. וּתְכֵלֶת וְאַרְגָּמָן וְתוֹלַעַת שָׁנִי וְשֵׁשׁ וְעִזִּים.  וְעֹרֹת אֵילִם מְאָדָּמִים וְעֹרֹת תְּחָשִׁים וַעֲצֵי שִׁטִּים. שֶׁמֶן לַמָּאֹר בְּשָׂמִים לְשֶׁמֶן הַמִּשְׁחָה וְלִקְטֹרֶת הַסַּמִּים. אַבְנֵי שֹׁהַם וְאַבְנֵי מִלֻּאִים לָאֵפֹד וְלַחֹשֶׁן (כה:ג–ז).

ולהפתעתנו, הכול נתרם, כנאמר בפרק לה:כב–כח:

כֹּל נְדִיב לֵב הֵבִיאוּ חָח וָנֶזֶם וְטַבַּעַת וְכוּמָז כָּל כְּלִי זָהָב וְכָל אִישׁ אֲשֶׁר הֵנִיף תְּנוּפַת זָהָב לַה'.  וְכָל אִישׁ אֲשֶׁר נִמְצָא אִתּוֹ תְּכֵלֶת וְאַרְגָּמָן וְתוֹלַעַת שָׁנִי וְשֵׁשׁ וְעִזִּים וְעֹרֹת אֵילִם מְאָדָּמִים וְעֹרֹת תְּחָשִׁים הֵבִיאוּ.  כָּל מֵרִים תְּרוּמַת כֶּסֶף וּנְחֹשֶׁת הֵבִיאוּ אֵת תְּרוּמַת ה' וְכֹל אֲשֶׁר נִמְצָא אִתּוֹ עֲצֵי שִׁטִּים לְכָל מְלֶאכֶת הָעֲבֹדָה הֵבִיאוּ...  וְהַנְּשִׂאִם הֵבִיאוּ אֵת אַבְנֵי הַשֹּׁהַם וְאֵת אַבְנֵי הַמִּלֻּאִים לָאֵפוֹד וְלַחֹשֶׁן. וְאֶת הַבֹּשֶׂם וְאֶת הַשָּׁמֶן לְמָאוֹר וּלְשֶׁמֶן הַמִּשְׁחָה וְלִקְטֹרֶת הַסַּמִּים.

המדרש (תנחומא, תרומה ד) מעצים את השאלה:

"וְהֵם הֵבִיאוּ אֵלָיו עוֹד נְדָבָה בַּבֹּקֶר בַּבֹּקֶר" (לו:ג). מהו "בבקר בבקר"? לשני בקרים הביאו את כל נדבות המשכן, שנשתלחה ברכה בנדבותיהם.

כיצד אם כן איתרו כל כך הרבה חומרי גלם בתנאֵי מדבר, בתוך יומיים?

אם נחלק לסוגים את צורכי המשכן, נמצא שמדובר בשלושה סוגים עיקריים:

  1. צרכים מן הצומח: עצים, צמחים להפקת צבעים וקטורת, שמן זית למנורה, בשמים, סיבים שונים להכנת בגדי כהונה ויריעות, חיטה למנחות.
  2. צרכים מן החי: בהמות לקורבנות, עורות לכיסויי המשכן, צמר לבגדי כהונה וליריעות המשכן - התכלת.[2]
  3. אבנים ומתכות אצילות: אבני בניין למזבח, אבני חן לעיטור, זהב, כסף ונחושת להכנת כלים, לצביעתם, ולעיטור בגדים שונים של הכוהנים.

חכמי המדרש היו ערים לחלק מן הבעיות האלה, ומצאנו במדרש התייחסות לשני צרכים: את עורות התחשים הסבירו בכך:

תחש שהיה בימי משה, בריה בפני עצמה היה, ולא הכריעו בה חכמים, אם מין חיה הוא אם מין בהמה הוא, וקרן אחת היתה לו במצחו ולפי שעה נזדמן לו למשה ועשה ממנו משכן ונגנז (בבלי, שבת כח ע"ב).

ואת העצים הסבירו כך:

והבריח התיכון שנים ושלשים אמה היו בו, מהיכן מצאו אותו לשעה? אלא מלמד שהיו מוצנעין עמהם מימות יעקב אבינו. הה"ד "וכל אשר נמצא אתו עצי שטים" (שמ' לה:כג) – אשר ימצא אתו אין כתיב כאן אלא אשר נמצא אתו (ב"ר [וילנא] צד:ד).

מדרש זה עורר אי נחת אצל ראב"ע האומר (הפירוש הארוך לשמ' כה:ה):

ויש לתמוה: למה נאמר "אשר נמצא אתו" – לצרכו. ואם אמרנו כן יש לתמוה, למה הוציאו עצי שטים כי מה צרך יש להם? ועוד: הנה המצרים חושבים כי לזבח הם הולכים ואחר כך ישובו, על כן השאילום. ואיך יוציאו קרשים רבים ארך כל אחד עשר אמות, גם בריחים והם עברו על מצרים מקום המלוכה, ומה היתה תשובה לשואליהם למה יוליכו עצי שטים והם הולכים לזבח דרך שלשת ימים? והנה לא ידענו: אם קבלה היא ביד אבותינו שממצרים הוציאום – גם אנחנו נסור אל משמעתם, ואם דרך סברא – יש לבקש דרך אחרת!

ואכן, אנו נסלול את דרכנו הפשטנית בעקבות ראב"ע, הממשיך ואומר:

כי היה סמוך אל הר סיני יער עצי שטים... וכרתו כל היער כי עם רב היה ועשו סכות.[3]

חיזוק לדבריו מביא חזקוני (כה:ה):

"ועצי שטים" – במדבר היו יערים שגדלים בהם אותם עצים הקרויים שטים וכן כתיב "וישב ישראל בשטים" (במ' כה:א).[4]

בפועל, כמה סוגים של עצי שיטה גדלים במדבר,[5] ואין צורך להחביא עצים במצרים מאתיים שנים כדי לבנות במדבר משכן מעצי שיטים. גם באשר לתחש, ניתן להציע זיהוי ריאלי: תחש מזוהה כ-Dugong  שהוא לוויתן צמחוני.[6] יונק ימי זה נפוץ גם באזור ים סוף, ומשם הביאוהו בני ישראל.

זאת ועוד, בני ישראל יצאו ממצרים ברכוש גדול כפי שהבטיח הקב"ה בברית בין הבתרים,[7] וכך נאמר:

וּבְנֵי יִשְׂרָאֵל עָשׂוּ כִּדְבַר מֹשֶׁה וַיִּשְׁאֲלוּ מִמִּצְרַיִם כְּלֵי כֶסֶף וּכְלֵי זָהָב וּשְׂמָלֹת. וה' נָתַן אֶת חֵן הָעָם בְּעֵינֵי מִצְרַיִם וַיַּשְׁאִלוּם וַיְנַצְּלוּ אֶת מִצְרָיִם...  וְגַם עֵרֶב רַב עָלָה אִתָּם וְצֹאן וּבָקָר מִקְנֶה כָּבֵד מְאֹד (שמ' יב:לה–לח).

מפסוק זה משמע שהיו תכשיטים הן להם והן לנשותיהם, וכך מדייק רמב"ן (שמ' לה:כב):

כי יש מהם שהניפו תנופת זהב שבור או במטבע. ואמר "וְכָל אִישׁ אֲשֶׁר נִמְצָא אִתּוֹ תְּכֵלֶת וְאַרְגָּמָן" כי לא נמצאו מאלה רק למקצתם. וחזר ואמר "אֲשֶׁר נִמְצָא אִתּוֹ עֲצֵי שִׁטִּים" – כי היו יותר מעטים שבידם עצי שטים. ואמר "כָּל מֵרִים תְּרוּמַת כֶּסֶף וּנְחֹשֶׁת" – כי לרוב האנשים היה כסף ונחשת במטבעות וכלים.

גם ביזת הים – רכושם של המצרים שרדפו אחרי בני ישראל וטבעו בים סוף – לא הייתה מועטה. מלכים נהגו לעטר את מרכבות מלחמתם באביזרים יקרי ערך,[8] וסביר להניח שבני ישראל נהנו מכך.[9]

פתרנו את שאלת העצים והתכשיטים, אך מה עם צמחים להפקת צבע, ומה עם סיבי לבוש "שש משזר" (כו:א), ובעיקר, מהיכן בא שמן הזית, שהרי הזית הוא עץ "מפונק" למדיי ואינו צומח במדבריות?[10] לעזרתנו יבוא סיפור מכירת יוסף.

וַיִּרְאוּ וְהִנֵּה אֹרְחַת יִשְׁמְעֵאלִים בָּאָה מִגִּלְעָד וּגְמַלֵּיהֶם נֹשְׂאִים נְכֹאת וּצְרִי וָלֹט הוֹלְכִים לְהוֹרִיד מִצְרָיְמָה (בר' לז:כה).

לא נכריע כאן בין ארבע-עשרה הדעות המוכרות לי, באשר למקומו של הר סיני,[11] אך מסתבר שבני ישראל שיצאו ממצרים הלכו בדרך שאמורה לחבר בין ארץ גושן, לעיר האבות – חברון, שממנה יצא יעקב אבינו רד"ו שנים קודם לכן,[12] והם נתקלו בוודאי בשיירות הנושאות נכאת, צרי, לוט ושמן זית. למזלם, זה קרה מהר מן הצפוי, ומשם הושלמו החוסרים של צורכי המשכן. וכך אומר רד"ק (יהו' ה:יא, בהסתמך על הירושלמי, חלה פ"ב ה"א) בסוגיית מזונו של העם בעת שנכנס לארץ עד שהותר לו לאכול מיבול הארץ:

"ויאכלו מעבור הארץ" – מהישן אכלו מצות וקלוי כי החדש היה אסור להם עד הקרבת העומר בששה עשר בניסן ... ומאין היה להם ישן? ממה שהיו תגרי גוים מוכרים להם.

עם כל המוצע כאן, אותו ראב"ע שסלל את דרכנו הפשטנית, מייתרה במקום אחר (בפירוש הארוך לשמ' כט:מב):

"עֹלַת תָּמִיד לְדֹרֹתֵיכֶם" – יעשו ככה בבאם אל ארץ כנען; כי לא הקריבו עולות, רק חמשים יום במדבר סיני; וזהו "עֹלַת תָּמִיד הָעֲשֻׂיָה בְּהַר סִינַי" (במ' כח:ו) ... ועל דרך הסברא, לא הקריבו ישראל עולות וזבחים, רק בסיני לבדו ויום הכפורים בשנה השנית, כי כתוב על עבודת אהרן "וַיַּעַשׂ כַּאֲשֶׁר צִוָּה ה' אֶת מֹשֶׁה" (וי' טז:לד)... כי ישראל עמדו במדבר... כמו שמונה ושלשים שנה ומאין היה להם בכל יום חצי ההין שמן זית, גם כן יין, ואיך יוליכו עמהם כמו ארבעה עשר אלף הין? ומאין היה להם שני כבשים בכל יום ותוספת בשבת ובמועדים?

נסכם דברינו: גם ללא מסורות מדרשיות התולות בנס את הימצאותם של חומרי הגלם במדבר, ניתן להסביר את השגתם בשאילת המצרים, בביזת הים, בהיכרות עם עולם החי והצומח המדברי, ובקשרים כלכליים שנוצרו עם שיירות מסחר שעברו בדרכים הראשיות בסיני.

 

לצפייה ב-PDF

דף שבועי, גיליון 1258, פרשת תרומה, תשע"ח

עורך: פרופ' יוסף עופר
עורכת לשון: רחל הכהן שיף

 


*   הרב ד"ר יוסף פריאל מלמד תנ"ך וזמר עברי בבית הספר ללימודי יסוד ביהדות, במכללת אורות ובמכללת גבעת וושינגטון.

** המאמר מוקדש לבת המצווה של תהילת ביתי – בתי תהלה.

[1]   כך דרכם של חז"ל (תנחומא [ורשא], שמות לא), שלמחרת יום הכיפורים, כשירד משה ולוחות השניים בידו, נצטוו על הקמת המשכן.

[2]   דיון ארוך בשאלת זיהויה ראו בספרו של מ' בורשטין: התכלת, ירושלים תש"ן2.

[3]   אולם ראב"ע בעצמו מציג דעה הפוכה, בפירושו הקצר לשמ' כה:ה, שנכתב באיטליה לפני הפירוש הארוך (בתיארוך חיבוריו של ראב"ע עסקו סלע ופרוידנטל:  Shlomo Sela & Gad Freudental, "Abraham Ibn Ezra's Scholarly Writings: A Chronological Listing", Aleph, 6 (2006), pp.13–55): "יש אומרים, שמהמדבר כרתום. והנכון בעיני שהוציאום ממצרים, והעד: 'וכל אשר נמצא אתו עצי שטים' (שמ' לה,כד)". וכנ"ל בפירושו הארוך לשמ' טו:כב: "כי בעבור זה הוציאו עצי שטים ממצרים כאשר אפרש, ולהיות זכר לאלה הסכות שעשו, היה חג הסכות". אולם כפי שציטטנו בגוף המאמר, לא כך פירש כשהגיע לפרשתנו. וראו גם ציטוט שונה משמו בסוף המאמר; ואין כאן המקום לעסוק בסתירות הפנימיות בדברי ראב"ע.

[4]   אך מדובר במה שאירע שלושים ותשע שנים מאוחר יותר ומאות ק"מ מזרחית יותר – בעבר הירדן המזרחי.

[5]   י' פליקס (עצי בשמים יער ונוי, ירושלים תשנ"ז, עמ' 236–241) רואה את השיטה המלבינה (Acacia albina) כאופציה הסבירה ביותר לזיהוי העץ. יש לציין שהוא מושפע ממסורת חז"ל בעניין. ז' עמר (צמחי המקרא, ירושלים תשע"ב, עמ' 151–152) מציע הצעות נוספות, כדוגמת שיטת הנגב, שיטת הסוכך, שיטה סלילנית ושיטת הנילוס ולא מכריע, אך מסיים בכך שמבחינת הממצא הבוטני-ארכיאולוגי קל יותר לזהות את עצי השיטים עם השיטה הסלילנית (Acacia Raddiana), הנפוצה יותר במדבריות הדרום ומתאימה יותר לבנייה.

[6]   מ' דור, החי בימי המקרא, המשנה והתלמוד, תל-אביב תשנ"ז, עמ' 58–59.

[7]   "ואחרי כן יצאו ברכוש גדול" (בר' טו:יד).

[8]   תמונה של מרכבה מצרית המעוטרת זהב (מאה י"ד לפנה"ס), מופיעה אצל י' ידין, תורת המלחמה בארצות המקרא, רמת-גן, תשכ"ג, עמ' 169.

[9]   "קרח עשיר גדול היה, תיסברין [=אוצר] של פרעה נגלה לו בין מגדול ובין הים" (ירושלמי, סנהדרין פ"י ה"א).

[10] כך ניכר מתפוצת העץ בארץ. הוא גדל בעיקר בגליל ("מאשר שמנה לחמו" [בר' מט:כ]); בכרמל; לאורך שדרת ההר ובמורדות הרי יהודה. ראו בספריהם של י' פליקס (צמחי התנ"ך וחז"ל: א. עצי פרי למיניהם, ירושלים תשנ"ד, עמ' 97, 104) ומ' לבנה (מדריך לצמחי המקרא בארץ ישראל, תל-אביב 1998, עמ' 59).

[11] ראו סקירת חלק מהן אצל מ' הראל, קדמוניות נופי ארץ ישראל, אור-יהודה תשס"ה, עמ' 554–572.  

[12] כך היא תפיסת חז"ל לגבי אורך הגלות. ראו בבלי, נדרים לב ע"א ועוד.

תאריך עדכון אחרון: 24/01/2018