Whatsapp Facebook Instagram Twitter Linkedin Flicker Youtube

פרופ' אמריטוס אפרים חזן

פרופ' אמריטוס אפרים חזן

בְּנוֹת מִקְדָּש וּכְרָמִים

"דַּבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְיִקְחוּ לִי תְּרוּמָה מֵאֵת כָּל אִישׁ אֲשֶׁר יִדְּבֶנּוּ לִבּוֹ תִּקְחוּ אֶת תְּרוּמָתִי" (שמ' כה:ב). רבי כלפון משה הכהן[1] אומר: 

שלושה אופנים יש בצדקה: יש אופן אשר ידבר המטיף על לב הקהל את רעיון הדבר הנצרך לאותה הצדקה: אם לעניים, אם לפדיון שבויים, אם לבנין בית הכנסת או בית המדרש, אם למקנת איזה חלק קרקע בארצנו הקדושה וכל כיוצא בזה ממוסדי הצדקה והחסד. וכפי חום לבבו ויושר דעתו של המטיף, וכפי צורך העניין וביאור נחיצותו, וכפי הכנת וטהרת לבב השומעים כן תגדל קבוצת (=קיבוץ ואיסוף) הצדקה מנדבת לבב הנותנים.[2]

האופן השני הוא על פי הערכת הונו של האדם, מעין הטלת מס פרוגרסיבי, והדרך השלישית היא בבחינת "העשיר לא ירבה והדל לא ימעיט", כדוגמת מחצית השקל.

הרב כלפון רואה בדרך הראשונה את "הדרך היותר נכוחה וישרה, רצויה ומתמדת", באשר בדרך זו נותנים התורמים "בלב שלם ובנפש חפצה, בלב טהור" בשמחת הלב וביושר הכוונה. כך רואה הרב את משמעות "איש אשר ידבנו לבו" כדוגמה לדורות. כלומר, בדרך זו יש בתרומה לא רק הרמת נדבה, כי אם גם התרוממות הנפש. דרך זו של תרומה מתוך בחירת הלב מקבילה לקבלת התורה, שאף היא ניתנה לישראל מתוך קבלת הלב שלהם, ובהכרזת "נעשה ונשמע". הדברים עולים בקנה אחד עם גישת הרמב"ן בפירושו בפתח פרשתנו:

סוד המשכן הוא, שיהיה הכבוד אשר שכן על הר סיני שוכן עליו בנסתר. וכמו שנאמר שם (לעיל כד:טז) "וַיִּשְׁכֹּן כְּבוֹד ה' עַל הַר סִינַי", וכתיב (דב' ה:כ) "הֵן הֶרְאָנוּ ה' אֱ-לֹהֵינוּ אֶת כְּבֹדוֹ וְאֶת גָּדְלוֹ". כן כתוב במשכן "וּכְבוֹד ה' מָלֵא אֶת הַמִּשְׁכָּן" (להלן מ:לד). והזכיר במשכן שני פעמים "וכבוד ה' מלא את המשכן", כנגד "את כבֹדו ואת גָדלו". והיה במשכן תמיד עם ישראל הכבוד שנראה להם בהר סיני. ובבא משה היה אליו הדבור אשר נדבר לו בהר סיני. וכמו שאמר במתן תורה (דב' ד:לו) "מִן הַשָּׁמַיִם הִשְׁמִיעֲךָ אֶת קֹלוֹ לְיַסְּרֶךָּ וְעַל הָאָרֶץ הֶרְאֲךָ אֶת אִשּׁוֹ הַגְּדוֹלָה", כך במשכן כתיב (במ' ז:פט) "וַיִּשְׁמַע אֶת הַקּוֹל מִדַּבֵּר אֵלָיו מֵעַל הַכַּפֹּרֶת... מִבֵּין שְׁנֵי הַכְּרֻבִים".

עם חורבן בית המקדש, שימש בית הכנסת מעין תחליף למקדש ולמשכן, וכך נדרש: "וָאֱהִי לָהֶם לְמִקְדָּשׁ מְעַט" (יח' יא:טז) - אלו בתי כנסיות ובתי מדרשות" (מגילה כט ע"א). קדושתו של בית הכנסת נקבעה בהלכות ובתקנות רבות שקבעו את קדושתו מעין קדושת בית המקדש, כפי שמשתקף מדברי הרמב"ם:

כשבונין בית הכנסת אין בונין אותה אלא בגבהה של עיר שנאמר "בְּרֹאש הֹמִיּוֹת תִּקְרָא" (מש' א:כא), ומגביהין אותה עד שתהא גבוהה מכל חצרות העיר שנאמר "ולרומם את בית אלהינו", ואין פותחין פתחי הכנסת אלא במזרח שנאמר "וְהַחֹנִים לִפְנֵי הַמִּשְׁכָּן קֵדְמָה" (במ' ג:לח), ובונין בו היכל שמניחין בו ספר תורה, ובונין היכל זה ברוח שמתפללין כנגדו באותה העיר, כדי שיהיו פניהם אל מול ההיכל כשיעמדו לתפלה.[3]

בהלכה הקודמת הדגיש הרמב"ם את החובה לבנות בית כנסת במקום שגרים בו עשרה מישראל. הזוהר (רעיא מהימנא, בשלח נט:ב) קובע, כי מצוות בניין בית הכנסת היא בכלל מצוות בניין המשכן ובניין בית המקדש. לא ייפלא אפוא, שההתנדבות למען בניין בית הכנסת נעשית בקהילות רבות בהתלהבות וברוחב לב. עם זאת, העלות הגבוהה של המבנה, והרצון לעשותו מפואר ומרווח, הצריכו לא פעם פנייה לנדיבי עם בעלי ממון, שיקבלו עליהם את השלמת הבניין. נדיבי הלב זכו להערכה רבה בקהילתם, ופייטנים בעלי כישרון כתבו שירי שבח לכבודם, ובהם הדגישו את גודל המצווה ואת נדיבותם, כפי שנוכל לראות מן הפיוט "זְמִיר אֶפְצַח וְשִׁירָה", שכתב מנדיל אבי זמרה מאלג'יריה, בן לדור מגורשי ספרד:[4]

      זְמִיר אֶפְצַח וְשִׁירָה / בְּחַצְרוֹת בֵּית ה' / אֲשֶׁר בָּנוּ אֱמוּנַי

       מְשׁוּכָה בַּעֲבוֹתוֹת / וּמֵחָנֵס גְּרוּשָׁה

       וְהִיא יָצְאָה בְּעִתּוֹת / אֲשֶׁר קָדְמוּ לְחֻפְשָׁה

       וְלָהּ מוֹפְתִים וְאוֹתוֹת / בְּעֵת עָלְתָה חֲמוּשָׁה

5     וּבִרְקָמוֹת לְבוּשָׁה / וְנִגְלָה לָהּ בְּסִינַי / כְּבוֹד הָאֵל ה'

       נְדִיבֵי עַם וְשׁוֹעִים / וּמִבְחַר כָּל קְהִלָּה

       וּבִנְדָבָה יְדוּעִים / שְׂרִידֵי עַם סְגֻלָּה

       וְחוֹנְנִים לִרְגָעִים / בְּתֵת לֶחֶם וְשִׂמְלָה

       וְיֹשְׁבֵי בֵּית תְּפִלָּה / וּבֵית מִקְדָּש ה' / הֵם זֶרַע אֱמוּנַי

10  דְּרוּשֵׁי דָת וְתוֹרָה / נְבוֹנִים וַחֲכָמִים

       אֲשֶׁר קָמוּ מְהֵרָה / בְּנוֹת מִקְדָּש וּכְרָמִים

       בְּשֵׁם שָׁלוֹם מְקֹרָא / שְׁלֹמֹה רַב שְׁלוֹמִים

       וְאִישׁ יָשָׁר וְתָמִים / שְׁמוֹ נִקְרָא בְּסִינַי / שְׁלִיחַ דַּר מְעוֹנַי

       

       יְצַו שׁוֹכֵן מְרוֹמוֹת / אֲבִי נֹעַם אֲחִי טוֹב

15  אֲשֶׁר לָקְחוּ תְּרוּמוֹת / וְעָשׂוּ מַעֲשֶׂה טוֹב

       יְבַלּוּ בַּנְּעִימוֹת / שְׁנוֹתֵיהֶם וּבְטוֹב

       כְּמוֹ גַּן לַח וְרָטוֹב / בְּנִטְעֵי נַעֲמָנַי / עֲלֵי נַחַל עֲדָנַי

      

       לְבִנְיָן הַמְּפֹאָר / אֲשֶׁר בָּנוּ חֲשׁוּבִים

       וּבִמְחוּגָה מְתֹאָר / וּבַאְבָנִים חֲצוּבִים

20  וְהִנּוֹ צַח מְבֹאָר / אֲשֶׁר בָּא בַּכְּתוּבִים

       וּבִדְבָרִים עֲרֵבִים / בְּתוֹךְ שִׁירֵי רְנָנַי / וְנִצּוּחַ נְגִינַי

בחצרות בית ה': תה' קטז:יט. אמוני: אנשים נאמנים, על-דרך שמו"ב כ:יט. 2. משוכה בעבותות: על-פי הו' יא:ד: "בְּחַבְלֵי אָדָם אֶמְשְׁכֵם בַּעֲבֹתוֹת אַהֲבָה". ומחנס גרושה: על-פי שמות יב:לט: "כִּי גֹרְשׁוּ מִמִּצְרַיִם". ומחנס: עיר במצרים, כינוי למצרים כולה, על-פי יש' ל:ד. 3. והיא... חפשה: ראו תנחומא, מסעי, ז: "א"ל לאברהם 'ידוע תדע כי גר יהיה זרעך' וגו' (בר' טו:יג), ולא עינו אלא מאתים ועשר שנים, הוי 'לא איש אל ויכזב' (במ' כג:יט) בטובה". 4. ולה חמושה: יציאתה ממצרים לוותה באותות ובמופתים. בעת עלתה חמושה: על-פי שמות יד:יח. 5. וברקמות לבושה: על-פי יח' טז:י: "וָאַלְבִּישֵׁךְ רִקְמָה", ונדרש על יציאת מצרים בתרגום שם ובשמות רבה כ, יא. ונגלה לה בסיני: לשון השכיחה במדרש, כבשמו"ר מז:א. הא-ל ה': יש' מב:ה. 6. המחרוזת מכנה בשבחים את התורמים לבניין בית הכנסת. נדיבי עם: עניינו כאן תורמים, ובמקור (במ' כא:יז) משמעו מנהיגים. ושועים: ונכבדים, על-פי איוב לד:יט. 7. שרידי עם סגלה: על-פי יואל ג:ה: "וּבַשְּׂרִידִים אֲשֶׁר ה' קֹרֵא" ועל-פי שמ' יט:ה: "וִהְיִיתֶם לִי סְגֻלָּה מִכָּל הָעַמִּים". 8. ובנדבה ידועים: רמז לנדבת המקדש. וחוננים: נודבים ונותנים לעניים, על דרך מש' יט:יז: "חוֹנֵן דָּל". לרגעים: באופן תדיר, על דרך יש' כז:ג. בתת לחם ושמלה: על-פי דב' י:יח: "וְאֹהֵב גֵּר לָתֶת לוֹ לֶחֶם וְשִׂמְלָה". 9. וישבי בית תפלה: על-פי תה' פד:ה: "אַשְׁרֵי יוֹשְׁבֵי בֵיתֶךָ", ועל-פי יש' נו:ז: "כִּי בֵיתִי בֵּית תְּפִלָּה יִקָּרֵא לְכָל הָעַמִּים''. מקדש ה': שמות טו:יז. הם: צ"ל "והם" לתקנת המשקל. 10. דרושי דת ותורה: למודי התורה, שלמדו תורה ורגילים בה. דת: כינוי לתורה, על-פי דב' לג:ב. 11. מקדש וכרמים: כינויים לבית הכנסת, וצמידות שמות אלה על-פי ילקוט שמעוני שה"ש תתקצד: "'כרם היה לשלמה' (שה"ש ח:יא) זה בית המקדש", וראו עוד בבלי, סוכה מט ע"א. 12. בשם... שלומים: על-פי דבהי"א כב:ט: "... כִּי שְׁלֹמֹה יִהְיֶה שְׁמוֹ וְשָׁלוֹם וָשֶׁקֶט אֶתֵּן עַל־יִשְׂרָאֵל בְּיָמָיו", ורמז גם ששם ה' "שלום" קבוע בשמו של שלמה. ראו בבלי שבת י ע"ב. מקרא: על-דרך יש' מח:יב: "וְיִשְׂרָאֵל מְקֹרָאִי". רב שלומים: על-פי יש' נד:יג: "וְרַב שְׁלוֹם בָּנָיִךְ". וכל אלה רמז לנדיב ששמו "שלמה" או "שלום", שהיה מן היוזמים להקמת הבניין, והתורמים לו. 13. ואיש ישר ותמים: על-פי איוב א:ח: "אִישׁ תָּם וְיָשָׁר". שמו... מעוני: רמז למשה, והוא כנראה שמו של הנדיב השני לבניין. דר מעוני: כינוי לקב"ה, על-פי תה' סח:ו: "אֱ-לֹהִים בִּמְעוֹן קָדְשׁוֹ". 14. יצו: פתיחה לברכה, על-פי דב' כח:ח: "יְצַו ה' אִתְּךָ אֶת הַבְּרָכָה". שוכן מרומות: כינוי לקב"ה, על-פי יש' לג:ה: "נִשְׂגָּב ה' כִּי שֹׁכֵן מָרוֹם". אבי נעם אחי טוב: כינויים לשני הנדיבים על-פי השמות המקראיים. 15. אשר... עדני: שיעורו: האנשים אשר תרמו ועשו טוב יבלו וכו'. לקחו תרומות: על דרך שמ' כה:ב: "וְיִקְחוּ לִי תְּרוּמָה". 16. יבלו... בטוב: על-פי איוב לו:יא: 17. בנטעי נעמני: כינוי לעם ישראל, על-פי יש' יז:י: "עַל כֵּן תִּטְּעִי נִטְעֵי נַעֲמָנִים". נחל עדני: על-פי תה' לו:ט: "וְנַחַל עֲדָנֶיךָ תַשְׁקֵם". 18. לבנין המפאר: על-פי בבלי סוכה נא ע"ב: "מי שלא ראה בית המקדש בבנינו לא ראה בנין מפואר מעולם". 19. ובמחוגה מתאר: על-פי יש' מד:יג: "וּבַמְּחוּגָה יְתָאֳרֵהוּ". 20. והנו צח... בכתובים: יופיו של בית הכנסת הוא מעין יופיים של המשכן והמקדש שתואר בלשון צח במקרא, ומעתה הוא מסופר ומתואר גם בשירי זה .21. שירי רנני: כמו שירַי ורנני. ובנצוח נגיני: על-פי חב' ג:יט: "לַמְנַצֵּחַ בִּנְגִינוֹתָי".

המשורר קושר את השלמת הבניין של בית הכנסת ואת חנוכתו לשרשרת הדורות ולראשית ימי האומה, על כן הקדיש את המחרוזת הראשונה לתיאור יציאת מצרים ולמעמד הר סיני. הצירוף "אשר לקחו תרומות" (ש' 15) בנוי על פי ראשית הפרשה "וְיִקְחוּ לִי תְּרוּמָה"; "תִּקְחוּ אֶת תְּרוּמָתִי". גם הביטויים "נדיבי עם" "ובנדבה ידועים" (ש' 6, 7) מתחברים אל "מֵאֵת כָּל אִישׁ אֲשֶׁר יִדְּבֶנּוּ לִבּוֹ" מפרשתנו, ואל נדבת המשכן. הנה כי כן שלוש התחנות: יציאת מצרים, מעמד הר סיני ובניין המשכן מלוות את עם ישראל לאורך הדורות ומתמקדות כסמל בבית הכנסת.

התורמים הנדיבים זוכים לשבחים גם על מעשי הצדקה הרבים שהם עושים תדיר "וחוננים לרגעים / בתת לחם ושמלה" (ש' 8), ושמם מצוין במחרוזת השלישית, במרכז השיר. למרבה העניין, שם האחד שלום, שם תואם לבונה המקדש, שלמה המלך, ושם השני כשמו של מקים המשכן הוא משה רבנו אשר "שמו נקרא בסיני".

הדובר מתפלל לקב"ה כי יזכו לאריכות ימים "יבלו בנעימות שנותיהם ובטוב" (ש' 16), ואגב כך הם זוכים לכינויים "אבינועם" ו"אחיטוב", שמות מקראיים הנושאים כאן משמעות כללית, לאמור, שהנועם והטוב אחים וקרובים הם להם והם חלק מאישיותם.

הדגשת מעמד הר סיני מחוזקת בעזרת הכינוי "עם סגולה" (5, 7), רמיזה למתן תורה "וִהְיִיתֶם לִי סְגֻלָּה מִכָּל הָעַמִּים" (שמ' יט:ה), ויש בה כדי להזכיר את תפיסת הרמב"ן ל"סוד המשכן", כפי שהובא בדברי הפתיחה לפיוט.

ההשוואה בין בית הכנסת למשכן ולבית המקדש חוזרת בשיר בצירופים "בחצרות בית ה'" (1), "בנות מקדש וכרמים" (11), ובאופן מפורש "ויושבי בית תפילה ובית מקדש ה'" (9). הפיוט מסיים בתיאור תפארתו ויופיו של מבנה בית הכנסת, ומכאן כי ראויים הם הנדיבים התורמים לכל שבח: "וּבִדְבָרִים עֲרֵבִים בְּתוֹךְ שִׁירֵי רְנָנַי / וְנִצּוּחַ נְגִינַי".

 

 

 

 

עורך: פרופ' יוסף עופר
עורכת לשון: רחל הכהן שיף

 

* אפרים חזן, פרופסור אמריטוס במחלקה לספרות עם ישראל ובמחלקה ללשון העברית, חבר האקדמיה ללשון העברית.

** מוקדש לנכדנו, נהוראי חזן, הנכנס בשבת זו לעול תורה ומצוות לאי"ט.

[1] תרל"ד-תש"י. מגדולי הרבנים בג'רבא, וגדול מנהיגיה במחצית הראשונה של המאה העשרים.    

[2]   דרכי משה, ג'רבה התרצ"ה. מהדורה שנייה, בעריכת הרב ד"ג מאזוז, בני ברק תשס"ה, עמ' פט – צג. 

[3]   רמב"ם הלכות תפילה ונשיאת כפים פרק יא, הלכה ב.

[4] עליו ועל שירתו ראו: א' חזן, השירה העברית באלג'יריה, לוד תשס"ט, עמ' 194 – 237.

תאריך עדכון אחרון: 28/02/2017