Whatsapp Facebook Instagram Twitter Linkedin Flicker Youtube

הרב ד"ר מיכאל אברהם

הרב ד"ר מיכאל אברהם

היחס בין המקדש לקרבנות

בפרשתנו התורה מצווה לבנות את המשכן:

וְעָשׂוּ לִי מִקְדָּשׁ וְשָׁכַנְתִּי בְּתוֹכָם כְּכֹל אֲשֶׁר אֲנִי מַרְאֶה אוֹתְךָ אֵת תַּבְנִית הַמִּשְׁכָּן וְאֵת תַּבְנִית כָּל כֵּלָיו וְכֵן תַּעֲשׂוּ: וְעָשׂוּ אֲרוֹן עֲצֵי שִׁטִּים... (שמות כח:ח)

כמה ממוני המצוות ראו בציווי זה מצווה לדורות לבנות מקדש (ולא רק לזמנה, לבנות משכן במדבר). הדברים מבוססים על מימרא של רבי יהודה במסכת סנהדרין:

וכן היה רבי יהודה אומר: שלש מצות נצטוו ישראל בכניסתן לארץ: להעמיד להם מלך, ולהכרית זרעו של עמלק, ולבנות להם בית הבחירה. (סנהדרין כ:ע"ב)

הרמב"ם וממשיכיו ראו את מקורה של המצווה בפסוק שלפנינו:

והמצוה העשרים היא שצונו לבנות בית עבודה. בו יהיה ההקרבה והבערת האש תמיד ואליו יהיה ההליכה והעליה לרגל והקבוץ בכל שנה כמו שיתבאר, והוא אמרו יתעלה ועשו לי מקדש. ולשון ספרי שלש מצות נצטוו ישראל בשעת כניסתן לארץ למנות להם מלך ולבנות להם בית הבחירה ולהכרית זרעו של עמלק. הנה התבאר שבנין בית הבחירה מצוה בפני עצמה. וכבר בארנו שזה הכלל הוא כולל חלקים ושהמנורה והשלחן והמזבח וזולתם כלם הם מחלקי המקדש והכל ייקרא מקדש וכבר ייחד הציווי בכל חלק וחלק. (ספר המצוות לרמב"ם. פרוייקט השו"ת, עשה כ)

בתוך דבריו הרמב"ם קובע שאין למנות את בניית כלי המקדש כמצווה בפני עצמה, שכן היא כלולה במצוות בניית המקדש עצמו. הוא מפרט זאת עוד בשורש הי"ב, שבו הוא מדגיש שאין למנות חלקי מלאכה מן המלאכות שנצטווינו בהן (כמו שלבי ההקרבה בכל קרבן). בתחילת דבריו שם הוא קובע עוד שאין למנות את בניית כלי המקדש כמצוות נפרדות ומוכיח זאת מן הפסוקים בפרשתנו:

השרש השנים עשר שאין ראוי למנות חלקי מלאכה מן המלאכות שבא הצווי בעשייתה כל חלק וחלק בפני עצמו: ידוע שאנחנו פעמים נצטוינו על מעשה אחד מן המעשים ואחר כן יתחיל הכתוב לבאר איכות המעשה ההוא ויבאר השם שזכר ויאמר על מה הוא כולל. אם כן אין ראוי שיימנה כל צווי שבא באותו הבאור מצוה בפני עצמה. כמו אמרו ועשו לי מקדש שזה מצות עשה אחת מכלל המצות והוא שיהיה לנו בית מוכן יבאו אליו ויחוגו ובו תהיה ההקרבה ובו יהיה הקבוץ במועדים. ואחר כן בא לתאר חלקיו ואיך ייעשו. ואין ראוי שיימנה כל מה שאמר בו ועשית ועשית מצוה בפני עצמה. ועל זה הדרך בעצמו ילך הענין בקרבנות הנזכרים בויקרא. וזה כי המצוה האחת היא כלל המלאכה המתוארה בכל מין ומין ממיני הקרבנות.

הוא מפרש את פסוקי ההמשך בפרשתנו כפירוט של המצווה הכללית לבנות מקדש.

הרמב"ן נחלק עליו בנקודה זו בהשגותיו לספר המצוות. במצוות עשה ל"ג הרמב"ם מונה מצווה על הכוהנים ללבוש בגדי כהונה בעת עבודתם, ואילו הרמב"ן מביא בהשגותיו שם את שיטת בה"ג שלא מונה מצווה זו, כיוון שלדבריו לבישת הבגדים היא הכשר לעבודה ולא מצווה בפני עצמה. בהמשך דבריו שם כותב הרמב"ן:

וכבר נתבאר (שרש יב) שאין מונים חלקי המצות. ולכן לא נמנה אנחנו עשיית השלחן והמנורה והמזבח מצוה מפני שנצטוינו לשום לחם לפני ה' תמיד וצוה אותנו בהכשר העבודה הזאת שהיא לשום אותו בשלחן מתואר כן ושיסודר עליו בענין כן וצונו יתברך בהדלקת הנר לפניו וסדר לנו שתהיה ההדלקה הזו במנורת זהב משקלה ועניינה כן וכן, והנה הם תשמישי קדושה. ולא הוכשר בעיני הטעם שכתב בו הרב שאמר (מצווה כ) שהם חלק מחלקי המקדש. לפי שאין הכלים חלק מן הבית אבל הם שתים מצות ואינן מעכבות זו את זו ומקריבין בבית אף על פי שאין בו כלים אלו.

לכאורה הרמב"ן חוזר כאן על דברי הרמב"ם ולפיהם לא מונים את בניית הכלים כמצוות בפני עצמן. אך עיון נוסף מגלה שכוונתו אחרת לגמרי. לדעתו, אמנם אין מונים את בניית הכלים כמצוות נפרדות, אולם לא מפני שהן נכללות במצוות בניית המקדש אלא מפני שהן נכללות במצוות העבודה עצמן. בניית השולחן היא חלק ממצוות לחם הפנים שצריך לשים אותו עליו. לשיטתו, בניית הכלים היא הכשר מצווה, כלומר הכנה של האמצעים הדרושים לקיום המצווה עצמה. לכן הוא מוסיף בסוף הקטע שלא הוכשרו בעיניו דברי הרמב"ם שרואה בכלים חלק מן הבית עצמו. לדעתו, הכלים אינם חלק מן הבית, אלא הבית והכלים הם שתי מצוות שאף אינן מעכבות זו את זו.

לכאורה המחלוקת הזאת תלויה בתפיסת תפקידו של בית המקדש. הרמב"ם פותח את דבריו במצווה כ' בזו הלשון: "שצונו לבנות בית עבודה. בו יהיה ההקרבה והבערת האש תמיד" (ספר המצוות לרמב"ם, פרויקט השו"ת, מצווה כ), כלומר לשיטתו מטרת המקדש היא "בית עבודה". בתפיסה כזו ברור למדיי שכלי המקדש הם חלק מהבניין עצמו, שהרי כל מטרת הבניין היא השימוש בכלים. גם בתחילת הקטע משורש י"ב שהובא לעיל הנוסח דומה מאוד. אבל הרמב"ן בפירושו לפרשתנו כותב:

ואמר ואתם תהיו לי ממלכת כהנים וגוי קדוש (שם, ו), והנה הם קדושים ראוים שיהיה בהם מקדש להשרות שכינתו ביניהם. ולכן צוה תחלה על דבר המשכן שיהיה לו בית בתוכם מקודש לשמו, ושם ידבר עם משה ויצוה את בני ישראל. והנה עקר החפץ במשכן הוא מקום מנוחת השכינה שהוא הארון, כמו שאמר (להלן כה:כב) ונועדתי לך שם ודברתי אתך מעל הכפרת, על כן הקדים הארון והכפרת בכאן כי הוא מוקדם במעלה.

וסוד המשכן הוא, שיהיה הכבוד אשר שכן על הר סיני שוכן עליו בנסתר. וכמו שנאמר שם (לעיל כד:טז) וישכן כבוד ה' על הר סיני, וכתיב (דב' ה:כא) הן הראנו ה' א-להינו את כבודו ואת גדלו, כן כתוב במשכן וכבוד ה' מלא את המשכן (להלן מ:לד). והזכיר במשכן שני פעמים וכבוד ה' מלא את המשכן, כנגד "את כבודו ואת גדלו". והיה במשכן תמיד עם ישראל הכבוד שנראה להם בהר סיני...וכן אמר הכתוב (כט:מב-מג) אשר אועד לכם שמה לדבר אליך שם ונקדש בכבודי, כי שם יהיה בית מועד לדבור ונקדש בכבודי:

והמסתכל יפה בכתובים הנאמרים במתן תורה ומבין מה שכתבנו בהם (עי' להלן פסוק כא) יבין סוד המשכן ובית המקדש, ויוכל להתבונן בו...וכתיב (מל"א ח:מד-מה) והתפללו אל ה' דרך העיר אשר בחרת בה והבית אשר בניתי לשמך ושמעת השמים, ובביאור אמר כי האמנם ישב א-להים את האדם על הארץ הנה שמים ושמי השמים לא יכלכלוך (דהי"ב ו:יח). וכתיב על הארון להעלות משם את ארון הא-להים אשר נקרא שם שם ה' צבאות יושב הכרובים עליו (שמו"ב ו:ב). ובדברי הימים (א' יג:ו) להעלות משם את ארון הא-להים ה' יושב הכרובים אשר נקרא שם, כי השם יושב הכרובים: (פירוש הרמב"ן, שמות כח:ב)

מדברי הרמב"ן הללו עולה בבירור התפיסה שמטרת המשכן והמקדש היא השראת שכינה בקרב ישראל על הארץ, ולא כדעת הרמב"ם שהוא "בית עבודה". לפי הרמב"ם עיקרו של המקדש הוא המזבח, ואילו לפי הרמב"ן עיקרו הוא הארון (שבעצמו אינו משמש לשום עבודה או מצווה אחרת). הקרבנות הם רק אחת הפונקציות שמתבצעות במקדש ואולי גם תורמות להיותו מקום לשכינה.

אם כן, כעת כבר ברור לגמרי מדוע הרמב"ן סובר שהכלים אינם חלק מהבית. הבית מיועד להשראת שכינה, והכלים מיועדים לעבודה, ושני אלו הן מצוות שאינן מעכבות זו את זו (שהרי מקריבים קרבנות אף שאין בית), ואילו הרמב"ם רואה בכלים חלק מהבית, שכן לדעתו הבית כולו מיועד להקרבת הקרבנות.

כמובן, ניתן להמשיך ולשאול מה יסודה של מחלוקת זו עצמה; מדוע הרמב"ם רואה את המקדש כמכשיר להקרבת קרבנות ואילו הרמב"ן רואה בו אמצעי להשראת שכינה? כאן נוכל רק להעלות השערה בלי לבסס אותה: ייתכן שלפי הרמב"ם, איש ההלכה, אין משמעות לשכינה כיֵשות מטפיזית, ובעיניו ההלכה עוסקת רק בחובות מעשיות (מצוות). ישעיהו ליבוביץ המנוח, כאשר דן בקדושת ארץ ישראל, היה נוהג להביא את לשון המשנה: "ומה היא קדושתה שמביאים ממנה העומר והבכורים ושתי הלחם מה שאין מביאים כן מכל הארצות" (כלים א,ו). הוא ראה את קדושתה של הארץ במונחי המצוות שבהן היא מתבטאת. כך גם במקדש, הוא סובר שקדושתו היא לעניין המצוות שמתבצעות בו. אבל הרמב"ן, האמון על תורת הנסתר, רואה משמעות מטפיזית במקדש ובארץ ישראל עצמם, מעבר למצוות שמתלוות אליהן. אך זוהי השערה שדורשת בירור נפרד.

תאריך עדכון אחרון: 03/07/2016