Whatsapp Facebook Instagram Twitter Linkedin Flicker Youtube

אברהם שטיינברג

אברהם שטיינברג

"ורפֹּא ירפֵּא" – איסור, רשות או חובה על הרופא לרפא?

היו כִּתות יהודיות בימי בית שני שסברו שקיים איסור על בני אדם לרפא את זולתם, שכן מחלה או פציעה הן גזֵרה מאת הקב"ה, וכיצד יכול אדם להתערב ולסתור את גזֵרת מלכו של עולם? בין השאר השתייכו אנשים אלה לכת האיסיים. בימינו בולטת גישה זו באמונת כת נוצרית ששמה Christian Science.

אכן, בהלכה – מהמקרא ואילך – ברור שאין כל איסור לרפא את הזולת, ואדרבה: דבר זה הוא מצווה וחובה. ההיתר לעסוק ברפואה נדרש אצל חז"ל מהפסוק בפרשתנו 'וְרַפֹּא יְרַפֵּא', (כא:יא) ומכאן שניתנה רשות לרופא לרפֵּא. (ברכות ס:א)

כמה נימוקים נתנו המפרשים לצורך המיוחד לתת היתר לעסוק ברפואה, מה שלא מצינו בשום מקצוע ועיסוק אחר וכיו"ב:

(א) הצורך במתן רשות לעסוק ברפואה הוא החשש שלא יאמר הרופא מה לי בצער הזה, שמא אטעה ונמצאתי הורג נפשות בשוגג (רמב"ן, תורת האדם, שער הסכנה);

(ב) הרשות ניתנה כדי שיוכל הרופא לרפא בשכר ולא יצטרך לרפא בחינם דווקא (ר"י מאורליינאש, תוס' רבי יהודה החסיד, ברכות ס:א);

(ג) הרשות באה להתיר לרפא לא רק חולאים הבאים בידי אדם אלא גם חולאים הבאים בידי שמים, שבזה יש דמיון לביטול גזֵרת מלכו של עולם (תוס' ר"י החסיד, ברכות ס:א);

(ד) ההיתר לעסוק ברפואה בא ללמד שאף אם רופא אחד נכשל, מותר לפנות לעוד רופא, ואין אנו אומרים שכיוון שהרופא האחד נכשל הרי זה רצונו של מקום (מושב זקנים, שמות כא:יט);

(ה) הרשות ניתנה לעיסוק ברפואה דווקא, מכיוון שעצם הרפואה ודרכי טיפוליה הם בספק, אלא שמכל מקום אין דרך אחרת לפני בני אדם, וכך דרכו של עולם (שו"ת דעת כהן, סי' קמ).

אכן, ההסבר הנפוץ לצורך במתן הרשות לעסוק ברפואה הוא שהייתה סברה לומר שעיסוקו של הרופא בריפוי החולה או הפצוע עלול להוות סתירה לגזֵרת מלכו של עולם, שהרי הקב"ה הוא המוחץ והוא הרופא, וכך היו מי שסברו כמבואר לעיל. על כן באה התורה ונתנה רשות מפורשת לעסוק ברפואה ובזה הוכיחה שאין לראות בפעולה זו משום סתירה לרצונו כביכול של הקב"ה, שכן אמנם הכול בידי שמים, וקיימת השגחה פרטית על כל יצורי עולם, אולם רצונו כביכול של הקב"ה הוא שהרופא יהא שלוחו של מקום לרפא, ולפיכך נתן הקב"ה לבני אדם את היכולת השכלית לאבחן מחלות, להמציא תרופות וטיפולים ולרפא מחלות ופציעות. עם זאת צריך כל אחד ואחת לדעת שהכול תלוי בקב"ה, ועל כל אחד לשים מבטחו בו יתברך.

ואמנם אין סתירה בין האמונה בהשגחה פרטית, שמתוכה נובעת האמונה שהמחלות וריפויָן בידי הקב"ה בלבד, ובין האמונה כי מצווה לרופא לרפא בדרכי הטבע כמידת יכולתו:

כי כמו שברא ה' המזונות לקיום האדם הבריא, כן ברא הרפואות לקיום האדם החולה, וכמו שאין ראוי לומר איני רוצה לאכול ולשתות, שאם נגזרה עלי חיים - אחיה, ואם מיתה – אמות, וודאי זה מתחייב בנפשו, כי ה' רוצה שנחיה, אבל באמצעות מזון, כן החולה האומר לא אקח רפואות וכו', זה גם כן מתחייב בנפשו, שה' רוצה שתחיה, אבל על ידי רפואות. (ר' יעקב צהלון, אוצר החיים)

החסיד השוטה המואס בעזרתו של רופא, ונשען רק על עזרת ה', דומה לאיש רעב המואס מאכילת לחם ומקווה שה' ישמרנו וירפאנו מן המחלה הזאת הנקראת רעב (רמב"ם, ספר הקצרת).

ומצינו הסבר רעיוני למעשי הרופא בכמה מקורות:

מעשה ברבי ישמעאל ורבי עקיבא, שהיו מהלכים בחוצות ירושלים, והיה עמהם אדם אחד. פגע בהם אדם חולה, אמר להם: רבותי, אמרו לי במה אתרפא. אמרו לו: עשה כך וכך עד שתתרפא. אמר להם: מי הכה אותי? אמרו לו: הקב"ה. אמר להם: ואתם נכנסים עצמכם בדבר שאינו שלכם, הוא הכה ואתם מרפאים, אינכם עוברים על רצונו? אמרו לו: ומה מלאכתך? אמר להם: עובד אדמה אני, והרי המגל בידי. אמרו לו: מי ברא את הכרם? אמר להם: הקב"ה. אמרו לו: ואתה מכניס עצמך בדבר שאינו שלך, הוא ברא אותו, ואתה קוצץ פירות ממנו? אמר להם: אין אתם רואים המגל בידי? אילמלי אני יוצא וחורשו ומכסחו ומזבלו ומנכשו לא תעלה מאומה. אמרו לו: שוטה שבעולם, ממלאכתך לא שמעת מה שכתוב 'אנוש כחציר ימיו', כשם שהעץ אם אינו מנכש ומזבל ונחרש אינו עולה, ואם עלה ולא שתה מים ולא נזבל אינו חי, כך הגוף, הזבל הוא הסם ומיני הרפואה, ואיש אדמה הוא הרופא. אמר להם: בבקשה מכם אל תענישוני (מדרש שמואל, פרשה ד סי' ז). שלא תאמר הואיל והקב"ה ציווה על החולה להחזיקו בחוליו, ואסר אותו במיטתו, אין לאדם להשתדל לבקש לו רפואה, אין הדבר כן, שהדל הוא החולה והמשכיל הוא הרופא, ואף על פי שהקב"ה בעצמו אסר את החולה במיטת חוליו, בכל זאת רצונו הוא שהרופא ישתדל ברפואתו, ויסייע לו לצאת מכבלי מחלתו. (זוהר, ח"ג דרצ"ט)

להלכה נפסק שלא זו בלבד שנתנה תורה רשות לרופא לרפא, אלא מצווה היא (נדרים מא:ב), ובכלל פיקוח נפש הוא, ואם מונע עצמו, הרי זה שופך דמים (רמב"ן תורת האדם, שער הסכנה), שכן לאחר שיש רשות לעסוק ברפואה, ממילא יש בפעולה זו מצווה רבה של הצלת נפשות וגמילות חסד עם הבריות, והרופא נחשב שלוחו של הקב"ה בשכלול ושיפור של עולמו, שכן התפיסה היהודית היא שהרפואה היא שליחות וייעוד.

על מקור המצווה מן התורה שחלה על הרופא לרפא את החולה מצינו כמה שיטות. המקובלות ביותר:

(א) מדין השבת אבֵדה, וזה נכלל בפירוש מה שאמר הפסוק 'וַהֲשֵׁבֹתוֹ לוֹ' (דברים כב:ב), ודרשו לרבות אבדת גופו (ב"ק פא ב), שכשרואה אותו מסוכן, חייב להצילו בגופו או בממונו או בחכמתו (הרמב"ם בפיהמ"ש נדרים ד:ד);

(ב) מהפסוק "לֹא תַעֲמֹד עַל־דַּם רֵעֶךָ" (ויקרא יט:טז);

(ג) מהפסוק "וְאָהַבְתָּ לְרֵעֲךָ כָּמוֹךָ" (ויקרא יט:יח), ועוד.

לאור כל זה יש שהקשו שאם רפואה היא מצווה, למה נזקקה התורה למתן רשות. ותירצו שללא הרשות לא היינו יודעים להכליל את חיוב הרפואה עם הלימודים האחרים, שהרי בהם לא נאמר במפורש חיוב הרפואה, אבל משיש לימוד על רשות לרפא, ממילא נהפך הדבר למצווה על פי אחד הפסוקים כנ"ל.

תאריך עדכון אחרון: 03/07/2016