Whatsapp Facebook Instagram Twitter Linkedin Flicker Youtube

הרב רון קליינמן

הרב רון קליינמן

"וְאֵלֶּה הַמִּשְׁפָּטִים אֲשֶׁר תָּשִׂים לִפְנֵיהֶם" – האם גם "חוק החוזים"?

ידועה דרשת חז"ל המובאת על ידי רש"י בתחילת פרשתנו:

"אֲשֶׁר תָּשִׂים לִפְנֵיהֶם - ולא לפני גויים" (גיטין פח ע"ב)

לפי הדרשה הזאת, מותר להתדיין רק בבית דין רבני ולא בבתי משפט אחרים. השאלה שנבקש להציג היא: מה דין סכסוך ממוני הבא לדיון בבית דין רבני – האם על בית הדין לדון בו רק לפי דין תורה, כמו שנפסק ברמב"ם, בשולחן ערוך ובספרות ההלכה לדורותיה, או שמא עליו לדון בסכסוך גם לפי החוקים האזרחיים הנוהגים במדינה: חוקי החוזים, המכר, המקרקעין, השכירות וכדומה?

האם בית דין לממונות חייב לפסוק על פי החוק האזרחי?
לכאורה, ברור שבית דין צריך לדון רק לפי דין תורה ולא לפי החוק, אולם הדבר אינו כה פשוט. תנאים ואמוראים, ובעקבותיהם חכמי ההלכה, פסקו שבדיני ממונות "הכל כמנהג המדינה", ולכן יש לפסוק את הדין לפי המנהג גם אם אינו זהה לדין תורה. ההסבר המקובל לתוקפו של המנהג הוא: הצדדים לעסקה מתקשרים ביניהם על דעת מנהג המקום גם אם לא התנו על כך, והמנהג נעשה "תנאי מכּללא" בחוזה, וכאילו נכתב בו במפורש. במדינת ישראל, כבמדינות אחרות, המנהג מתאים בדרך כלל לחוק, ולכן דין תורה עצמו קובע שיש לפסוק על פי חוקי המדינה מכוח היותם "מנהג המדינה", כאילו התנו הצדדים לחוזה על כך.

אכן, במקרים רבים פסקו פוסקי הלכה בענייני ממונות על פי החוק הזר. אולם, עד כמה ניתן להרחיב עיקרון זה: היש לפסוק על פי החוק האזרחי רק באופן מצומצם או שמא יש לפסוק על פיו בכל עניין? והאם מסור הדבר לשיקול דעתו של הדיין? בנושא זה רבו הבדלי הדעות בין פוסקים ודיינים בזמננו. מקוצר היריעה, נציג רק מעט מן המקורות הדנים בעניין זה.

תשובת הרשב"א ודעת פוסקי הלכה ודיינים בזמננו
מקור מרכזי בעניין זה הוא שו"ת הרשב"א, הדן באישה נשואה בפרפיניאן שבפרובנס שמתה. בעלה טען שהוא יורש את נכסיה מדין תורה, ואילו אביה טען שהוא היורש לפי חוקי המדינה ומכוח "מנהג המדינה", מפני ש"הכל יודעים" שיהודי פרפיניאן "הולכים בדיני הגויים", וזהו מנהג המקום. הרשב"א פסק שבדיני ממונות יש תוקף למנהג, אך תקף בחריפות את אנשי פרפיניאן על שנהגו כחוקי הגויים. וזה לשונו (שו"ת הרשב"א, ח"ו, סי' רנד):

ומ"מ [ומכל מקום] לנהוג כן מפני שהוא משפט גויים באמת נ"ל [נראה לי] שאסור, לפי שהוא מחקה את הגויים. וזהו שהזהירה תורה, "לפניהם - ולא לפני גויים", ואף על פי ששניהם רוצים בכך, והוא דבר שבממון [...] אבל ללמוד מזה לילך בדרכי הגויים ומשפטיהם [בכל עניין] ח"ו [חס וחלילה] לעם קדוש לנהוג ככה [...]. ואם נאמר כן, בטלת ירושת בנו הבכור [...] ובכלל עוקר כל דיני התורה השלמה. ומה לנו לספרי הקודש המקודשים שחברו לנו רבי ואחריו רבינא ורב אשי? ילַמדו את בניהם דיני הגויים [...]. חלילה. לא תהיה כזאת בישראל.

תשובת הרשב"א הובאה להלכה בכמה מקומות: בבית יוסף (חו"מ, סוף סי' כו), ברמ"א (חו"מ, סי' שסט סע' יא), באחרונים נוספים (לבוש, חו"מ, סי' כו, סע' ד; ש"ך, חו"מ, סי' עג, ס"ק לט) וכן על ידי כמה מחכמי דורנו.

כך למשל הרב דוב ליאור פוסק שלא ניתן לאמץ את כל החוק האזרחי מכוח המנהג, מפני שכך מתנתקים לחלוטין מדין תורה, אבל יש לתת תוקף הלכתי לכל חוק מסוים שהפך למנהג מדינה. לעומת זאת, הרב אשר וייס פוסק שניתן לאמץ את החוק האזרחי רק בכל מקום ש"דפוסי החיים עברו שינוי מוחלט" – כגון יחסי עובד-מעביד, ענייני מסחר ודיני בתים משותפים – מפני שההלכה אינה עוסקת בתחומים הללו, אולם ברור שאין לפסוק לפי החוק "בכל תחום".

שלא כרבנים ליאור ווייס, בשיחות שהיו לי בעת האחרונה עם דיינים אחרים, הם לא הזכירו את שו"ת הרשב"א, וכמה מהם היו נכונים להרחיב את היקף תחולת החוק האזרחי מכוח המנהג. שניים מהם סבורים שיש אומדנה כללית שאנשים מתקשרים בעסקאות על דעת החוק, אף על פי שאינם מכירים אותו (הרבנים עזרא בצרי ואברהם דב לוין). לדעת אחרים, אומדנה זו מסויגת לחוקים המוכּרים לכל מי שעוסקים בתחום המסוים, כגון: עורכי דין ורואי חשבון (הרבנים יעקב אליעזרוב, שלמה דיכובסקי ואברהם שרמן). גם רשת בתי הדין "ארץ חמדה – גזית", "מכון משפטי ארץ" בעפרה, והרבנים יעקב אריאל, דב ליאור ורצון ערוסי קיבלו את האומדנה הנזכרת לעיל ופסקו: "לחוק שמקובל בציבור יש תוקף הלכתי של מנהג, ובלבד שאינו בגדר 'מנהג גרוע'" (תחומין כט). אולם חרף קביעתם זו, בדיקת פסקיהם של כמה מן הדיינים הנזכרים לעיל מלמדת שבכל מקום שסברו שפסיקה לפי החוק האזרחי עלולה להביא לתוצאה לא צודקת, פסקו בניגוד לו.

דומני שהרבה מחכמי ההלכה והדיינים מכל המגזרים, אף כי לא כולם, מסכימים שגם אם אין הדיין חייב לפסוק בכל עניין ממוני לפי חוקי המדינה, יש עניינים לא מעטים שהוא חייב לפסוק בהם על פיהם, גם אם באופן מסויג, מכוח המנהג או מכוח כללים הלכתיים אחרים. חיוני אפוא שפוסקים ודיינים יבררו במקרים הללו מה קובעים החוק ופסיקת בתי המשפט, כי לפסיקת בית המשפט העליון בישראל יש תוקף של חוק. ואם אינם בקיאים דיים בחוק, עליהם להיעזר במשפטן הבקי בחוק, כמו שמקובל בבתי הדין הרבניים הממלכתיים וברשת "ארץ חמדה – גזית". אך עדיף שהפוסקים והדיינים העוסקים בדיני ממונות יהיו בעלי השכלה משפטית מסוימת, גם אם לא רשמית. כך תהיה להם גישה ישירה למשפט האזרחי, הבנה טובה יותר של החוק ופרשנותו, ופסקי הדין שלהם יהיו מדויקים יותר ומתאימים למציאות המשפטית במדינה. סביר להניח שפסקי דין כאלו יעודדו מתדיינים ועורכי דין לפנות לבתי דין לדיני ממונות כדי להתדיין לפי דין תורה, וכך יתקיים בנו מקרא שכתוב בפרשתנו: "עַד הָאֱ-לֹהִים יָבֹא דְּבַר שְׁנֵיהֶם" (שמ' כב:ח).

 

עורך: הרב ד"ר חיים טלבי
עורך לשוני: ד"ר יחיאל קארה
תאריך עדכון אחרון: 03/07/2016