Whatsapp Facebook Instagram Twitter Linkedin Flicker Youtube

ד"ר יעקב חבה

ד"ר יעקב חבה

וְכִי יָזִד אִישׁ עַל רֵעֵהוּ לְהָרְגוֹ בְעָרְמָה

הפסוקים בפרשתנו מתארים את עבירת ההמתה על דרגותיה השונות, וקובעים (כא:יב-יד):

מַכֵּה אִישׁ וָמֵת מוֹת יוּמָת. וַאֲשֶׁר לֹא צָדָה וְהָאֱ-לֹהִים אִנָּה לְיָדוֹ וְשַׂמְתִּי לְךָ מָקוֹם אֲשֶׁר יָנוּס שָׁמָּה. וְכִי יָזִד אִישׁ עַל רֵעֵהוּ לְהָרְגוֹ בְעָרְמָה מֵעִם מִזְבְּחִי תִּקָּחֶנּוּ לָמוּת.[1]

הפרשנות המקובלת היא שהתורה מבחינה בין רוצח במזיד למי שעשה כן בשוגג.[2] הפסוק הראשון עוסק במי שהרג במזיד שדינו מיתה,[3] ואילו הפסוק השני עוסק במי שהרג בשוגג, וקובע שעליו לגלות לעיר מקלט.[4]

תפקידו של הפסוק השלישי ברור פחות. על פניו הוא עוסק במי שהרג את רעהו במתכוון. מעידות על כך המילים "וְכִי יָזִד", וכן העונש המוטל על ההורג בפסוק זה, שהוא עונש מיתה: "מעם מזבחי תקחנו למות". אלא שאם כך, לא ברור מדוע פוצל העיסוק בהורג במזיד לשני פסוקים - הראשון והשלישי, מה עוד שמפרידה ביניהם ההוראה באשר להורג בשוגג - ללא צדייה. יתרה מכך, יש בפסוק האחרון תוספת תיאור למעשהו של ההורג בכוונה; התורה מתארת שההורג הזיד ושעשה כן בערמה. הפסוק האחרון מוסיף גם משהו לעניין העונש, בקובעו שההורג יילקח למיתה "מֵעִם מִזְבְּחִי", ולא סתם 'מוֹת יוּמָת'.

יש לבחון, אם כן, מהי משמעות הביטוי "בערמה"; האם התורה באה לתאר רק מיהו המזיד, שאליו התייחסה גם בפסוק הראשון, או שאולי יש לתוספת "בערמה" משמעות מיוחדת, כך שנסיבות ההריגה בפסוק השלישי שונות מאלו שבפסוק הראשון.

המקורות התנאיים אכן דורשים פסוק זה בדרכים שונות. ברייתא אחת[5] קובעת, שהתיאור "בערמה" נועד למעט מקרים של רופא, אב או רב הרודה בבנו או בתלמידו, וגרם למותו של המטופל, הבן, או התלמיד. הללו אינם נענשים בעונש מוות, שכן "ואף על פי שהיו מזידין, אינן מערימין". הם בגדר מזידים ביחס למעשה אך לא ביחס לתוצאה, ועל כן אינם "מערימין", כלשון הברייתא.[6]

במכילתא דרשב"י[7] מיוחס התיאור "בערמה" להלכה של "המתכוון להרוג את זה והרג את זה". לדעת רבי שמעון הוא פטור, ואילו החולקים עליו, הסבורים שבמקרה זה חייב מיתה, למדים מן הביטוי "בערמה" לפטור את המתכוון להמית גוי והרג ישראל, וכן לפטור את המתכוון להרוג בן שמונה והרג בן תשע.     

ברייתא אחרת[8] למדה מכאן: "להוציא חרש, שוטה וקטן שאינן מערימין", דהיינו שלא ניתן לייחס להם כוונת זדון ממש כשל אדם בגיר, שכן הם אינם מסוגלים להבין את מלוא החומרה של מעשיהם. בתלמוד הירושלמי מובאת ברייתא[9] הלמדה מכאן, שההתראה צריכה לכלול גם את סוג המיתה שהעבריין צפוי לה, ולא רק את היותו צפוי לעונש מוות. 

לפי כל המקורות שהובאו כאן, ההבחנה בתורה היא בין הורג במזיד שחייב מיתה לבין הורג בשוגג שחייב גלות, והכתוב העוסק במי שהרג בערמה מחדד את הגדרתו של המזיד, אך אינו קובע קטגוריה בפני עצמה.

אולם מידי פשוטם של הפסוקים לא יצאנו. על פי פשוטו של מקרא נראה, כי התורה מבחינה בין שני סוגים של הורג במזיד: לאחד היא מתייחסת בפסוק הראשון: "מַכֵּה אִישׁ וָמֵת", ועליו נאמר: "מוֹת יוּמָת", ולאחר יוחד הפסוק: "וְכִי יָזִד אִישׁ עַל רֵעֵהוּ לְהָרְגוֹ בְעָרְמָה", ובאשר אליו נקבע: "מֵעִם מִזְבְּחִי תִּקָּחֶנּוּ לָמוּת". ההבחנה היא בין מי שהורג מתוך כוונה להרוג, אך ללא "ערמה", לבין מי שעושה כן בערמה; בין מי שמבצע מעשה הריגה בכוונה, אך ללא תכנון מוקדם ומבלי להשתמש בטכסיסים מיוחדים, לבין מי שעושה כן בתכנון מוקדם ובערמומיות, כגון הכנת מארב וכיוצא בזה, ואולי אף תוך כדי הונאת הקורבן אשר אינו חושש שיפגעו בו, ועל כן גם אינו מנסה להתגונן. רבי יצחק עראמה בפירושו לתורה מסביר:[10]

אמנם לפי משמעות פשוטן של דברים יאמר שאפילו הרוצח הנמסר למיתת בית דין, אם נזדמן לו הענין ההוא פתאום, ובחמתו אשר בערה בו קבל ההתראה, ובפתע הכה. שזה אם נמלט למזבח, מזבח קולטו, כי יש לו עדין שום טענה שלא היה במתון המחשבה והמתק העצה. אמנם אם היה צודהו ואורב בערמה ועצה חמוצה, אז אין לו שום טענה, ואפילו מזבח אינו קולטו, כי חשב מחשבות לשפוך דם נקי והוא יותר רע מהחיות המזיקות...

לפי הסבר זה יש להבחין בין שני סוגים של הורג במזיד: מזיד רגיל ומזיד שהרג בערמה.[11] בשני המקרים הייתה לעבריין כוונת זדון, כלומר הוא התכוון לביצוע העבירה ולהמתת הקרבן, ועל כן בשני המקרים הוא נחשב ל"מזיד". ואולם, מעשהו של ההורג בערמה חמור יותר ממעשהו של ההורג במזיד, מפני שמעשהו הוא פרי תכנון והכנה מוקדמים, הכוללים גם את הונאת הקורבן, ואין הוא פועל כתגובה ספונטנית לאירוע מכעיס, שהיא כמובן חמורה כשלעצמה. בשני המקרים ההורג הוא בגדר רוצח שחייב מיתת בית דין, אך למזיד ה"רגיל" יש מפלט מהעונש אם יאחז במזבח,[12] ואילו את ההורג בערמה גם המזבח אינו מציל מן העונש.[13]

דומה שהדוגמה בתנ"ך לסוג כזה של הורג בערמה היא המקרה של יואב בן צרויה, אשר הרג את אבנר בן נר ואת עמשא בן יתר.

דוד המלך השלים עם אבנר והדבר לא נראה ליואב, שסבר שדוד טעה. יואב החליט לפעול על דעת עצמו (שמ"ב ג:כג-כז):

וַיֵּצֵא יוֹאָב מֵעִם דָּוִד וַיִּשְׁלַח מַלְאָכִים אַחֲרֵי אַבְנֵר וַיָּשִׁבוּ אֹתוֹ מִבּוֹר הַסִּרָה וְדָוִד לֹא יָדָע. וַיָּשָׁב אַבְנֵר חֶבְרוֹן וַיַּטֵּהוּ יוֹאָב אֶל תּוֹךְ הַשַּׁעַר לְדַבֵּר אִתּוֹ בַּשֶּׁלִי וַיַּכֵּהוּ שָׁם הַחֹמֶשׁ וַיָּמָת בְּדַם עֲשָׂהאֵל אָחִיו.

יואב לוקח את אבנר אל השער, כביכול כדי לשוחח עימו. אבנר לא חשד במזימה של יואב, אשר ניצל זאת והיכה אותו מכת מוות. רש"י (סנהדרין, מט ע"א) מתאר זאת על פי המדרש:

שאל לו בערמה: יבמה גדמת היאך חולצת? התחיל שוחה מלפניו ומראהו כך היא חולצת בשיניה, והוא שלף חרבו והרגו.

בדרך דומה פעל יואב גם בהריגת עמשא (שמ"ב כ:ט-י):

וַיֹּאמֶר יוֹאָב לַעֲמָשָׂא. הֲשָׁלוֹם אַתָּה אָחִי? וַתֹּחֶז יַד יְמִין יוֹאָב בִּזְקַן עֲמָשָׂא לִנְשָׁק לוֹ. וַעֲמָשָׂא לֹא נִשְׁמַר בַּחֶרֶב אֲשֶׁר בְּיַד יוֹאָב וַיַּכֵּהוּ בָהּ אֶל הַחֹמֶשׁ וַיִּשְׁפֹּךְ מֵעָיו אַרְצָה וְלֹא שָׁנָה לוֹ וַיָּמֹת.

אכן, כמתואר בספר מלכים א' (ב:כח-לד), עונשו של יואב היה בהתאם, וכפשט הכתוב שנאמר על הרוצח בערמה: "מֵעִם מִזְבְּחִי תִּקָּחֶנּוּ לָמוּת". אחרי מרד אדניה הבין יואב כי שלמה עלול לפגוע בו, ונאחז בקרנות המזבח. יואב סרב לעזוב את המזבח, ועל פי ציוויו של שלמה הרג אותו בניהו בן יהוידע באותו המקום. לדברי שלמה היה זה גמול על הריגתם של אבנר ועמשא.[14]

לסיכום, הפסוקים כמשמעם מדברים על הבחנה בין המזיד "הרגיל" למזיד הפועל ב"ערמה".[15] הערמה מתבטאת בתכנון מוקדם, בהונאת הקורבן ואולי אף בכך שהמבצע רואה את מעשהו כמוצדק (סנהדרין, מט ע"א). נסיבות ה"ערמה" מחמירות את היחס לרוצח.[16]

 

 

לצפייה בPDF

דף שבועי, גיליון 1305, פרשת משפטים, תשע"ט

עורך: ד"ר צבי שמעון
עורכת לשון: רחל הכהן שיף

 

 


*   ד"ר יעקב חבה הוא סגן הדיקן של הפקולטה למשפטים, אוניברסיטת בר-אילן.

[1]    לסקירה מלאה של התייחסויות התנ"ך לעבירות הרצח וההריגה, ראו א' אהוביה, "לא תרצח (שמות, כ, יג) – עיון ביחס המקרא אל שפיכות דמים", בית מקרא כז (תשמ"ב) 133; א"צ עמיאל, אנציקלופדיה מקראית, ערך: "רצח", כרך ז, עמ' 426. לסקירה כזו והשוואה לחוקים קדומים אחרים ראו פ' דיקשטיין "שוגג ומזיד ; אונס ורצון" המשפט העברי ד (תרצ"ג) 27, עמ' 37‑45; M. Sulzberger, Ancient Hebrew Law of Homicide (Philadelphia, 1915).

[2]    ראו רמב"ם המזכיר גם רמות אשם של שוגג קרוב למזיד וקרוב לאונס (הלכות רוצח, ו, א-ד). על התפתחות המושג קרוב למזיד ראו א. שמש, "'שוגג קרוב למזיד': לבירור יצירתו של המושג בתורת האמוראים", שנתון המשפט העברי, כ עמ' 399.

[3]    ראו מכילתא דרשב"י, כא, יג (אפשטיין, 169); ספרי במדבר, קס, ד"ה "ואם בשנאה" (הורוויץ, 218).

[4]   לעיר המקלט יש, ככל הנראה, ממד של כפרה, ענישה והגנה מפני גואל הדם. ייתכן שיש בה כל שלושת המרכיבים או חלקם. ראו מ' גרינברג, "ערי מקלט", אנציקלופדיה מקראית, כרך ו, עמ' 383, 386; א' ורהפטיג, "גואל הדם", תחומין, יא (תש"ן), עמ' 326; מ. בן ישר, "על טעם ערי המקלט", דף שבועי לפרשת מסעי תשנ"ז (מס' 195); B.Z. Eliash, “Negligent Homicide in Jewish Criminal Law: old wine in a new bottle”, 3 National Jewish Law Review, 65.

[5]    מכילתא דרבי ישמעאל, שמות, משפטים, פרשה ד, ד"ה "וכי יזיד איש" (איש שלום, פ, א).

[6]    ראו הרב גינצבורג, משפטים לישראל, ירושלים תשט"ז, עמ' שכב, וכן פירוש התורה לבעלי התוספות (מהד' הרב גליס, מכון הרי פישל, י-ם תשנ"ג).

[7]    מכילתא דרשב"י, כא, יד (אפשטיין, 170).   

[8]    מכילתא דר' ישמעאל, משפטים, פרשה ד, ד"ה "להרגו בערמה" (איש שלום, פ, ב).

[9]    ירושלמי, סנהדרין ה, א.

[10] עקידת יצחק, שמות, שער מו, דף קלז, אולם ראו בפירושו של אברבנאל על אתר, שדחה פירוש זה.

[11] במדרש הגדול ובמכילתא דרשב"י מובאת ברייתא: "'להרגו בערמה' – זה שבא עליו בתסקופין (בעלילות) כיואב שהרג את אבנר, דכתיב 'ויטהו יואב אל תוך השער לדבר אתו בשלי'''.

[12] הרמב"ם קובע להלכה, שאחיזה בקרנות המזבח מועילה רק למי שנתחייב מיתה מדין מלך או מכוח הוראת שעה של בית דין. המזבח עשוי לקלוט גם הורג בשוגג, כך שלגואל הדם אסור יהיה לפגוע בו (הלכות רוצח, ה, יב-יד).

[13] במדרש התנאים, במכילתא, למדים מן הפסוק: "'מעם מזבחי תקחנו למות' – מגיד שמבטלים העבודה מידו ויוצא ליהרג". ראו גם מסכת יבמות, ז ע"א, וכן רש"י על אתר שלמד מכאן את ההלכה ש"אם היה כהן ורוצה לעבוד עבודה תקחנו למות".

[14] ראו רמב"ם, הלכות רוצח ה, יב-יד, שלפיו, לו היה יואב נידון רק בגין מורד במלכות, היה המזבח קולטו. נטילתו מעל המזבח והריגתו על ידי בניהו נעשו בגין שפיכת דמיהם של אבנר ועמשא. אך ראו לעומת זאת תוספות, סנהדרין, מט ע"א (ד"ה מאי).

[15] עדיין נותר קושי באשר לסדר הפסוקים. מדוע דינו של השוגג מופיע בין שני פסוקי המזיד.

[16] רעיון דומה ניתן למצוא גם במשפט הישראלי. ראו לדוגמה הצעת חוק העונשין (תיקון 119) עבירות המתה, התשע"ד-2014.

 

תאריך עדכון אחרון: 04/03/2019