Whatsapp Facebook Instagram Twitter Linkedin Flicker Youtube

הרב רצון ערוסי

הרב רצון ערוסי

האיסור לקבל שוחד

האזהרה על האיסור
התורה הזהירה שלא לקחת שוחד בפעם הראשונה בפרשת משפטים: "וְשֹׁחַד לֹא תִקָּח, כִּי הַשֹּׁחַד יְעַוֵּר פִּקְחִים וִיסַלֵּף דִּבְרֵי צַדִּיקִים" (שמ' כג:ח). וחזרה התורה על אזהרה זו בפרשת שופטים: "לֹא תַטֶּה מִשְׁפָּט לֹא תַכִּיר פָּנִים וְלֹא תִקַּח שֹׁחַד, כִּי הַשֹּׁחַד יְעַוֵּר עֵינֵי חֲכָמִים וִיסַלֵּף דִּבְרֵי צַדִּיקִם" (דב' טז:יט).

אלא שהאזהרה השנייה מתמיהה. כי אחר שהוזהר הדיין מלהטות משפט או להכיר פנים, מה מקום לאזהרה לדיין שלא ייקח שוחד?

במיוחד נכונה התמיהה אחר שדקדקה התורה מאוד באיסור להטות את הדין ושלא לרחם בדין על הדל (רמב"ם, ספר המצוות, רמז), ושלא להדר בדין פני גדול (שם, לאוין, רעה), ושלא להטות הדין לרעת בעל עברות, אף על פי שהוא חוטא (שם, לאוין, רעה), ושלא לעוול במשפט (שם, לאוין, רעא), ושלא להטות דין גר יתום (שם, לאוין, רפ) ושלא לירוא בדין מפני בעל זרוע (שם, לאוין, רעו). ומלבד כל האזהרות הללו נצטווינו לשפוט בצדק (שם, עשין, קעז).

קבלת שוחד והחשש להטיית דין
שמא יאמר הדיין: לא נעים לי לדחות את מי שמבקש לתת לי, לאחר שכבר טרח והביא מה שהביא, ולתומו הביא, שהרי את האלהים אני ירא, ואני מושבע ועומד מהר סיני, והשוחד המוצע לי לא ישפיע עליי כלל. באה התורה ולימדה אותנו את העצמה השלילית של השפעת השוחד על מקבלו.

התורה ירדה לסוף דעתן של הבריות. והמעשה המובא בתלמוד מדבר בעד עצמו. מעשה בר' ישמעאל, שהיה אריסו מביא לו פירות בכל יום שישי מגינתו ופירותיו של ר' ישמעאל. יום אחד הקדים האריס והביא את הפירות לר' ישמעאל כבר ביום חמישי. שאל ר' ישמעאל את אריסו: מה ראית להקדים להביא את הפירות? השיב האריס לפי תומו שיש לו דין תורה ביום חמישי, והוא מנצל את הגעתו לבית הדין כדי להביא את הפירות. סירב ר' ישמעאל לקבל את הפירות וגם פסל את עצמו מלשבת בדינו של האריס, והושיב שני דיינים אחרים שידונו בעניינו של האריס (כתובות קה ע"ב; ולתמיהה למה הושיב רק שניים, משיב המאירי על אתר שתי תשובות: או מדובר בדיינים מומחים או שהצטרפו השניים לדיין שלישי).

לאחר שנסתיים דינו של האריס, התעניין ר' ישמעאל בפרטי הסכסוך בין האריס לבין הצד השני ומה היו טענות הצדדים בעת הדיון בבית הדין, והתלמוד מספר שר' ישמעאל לא חדל מלהרהר בדבר ולומר: האריס היה יכול לטעון כך וכך והיה יכול גם לטעון כך וכך. כלומר, אפילו הצעת השוחד התמימה של האריס השפיעה על ר' ישמעאל. וכשראה ר' ישמעאל את עצמתו השלילית של השוחד, אמר: "תיפח רוחם של מקבלי שוחד", ומה אני, שלא הסכמתי לקבל את "השוחד", הקדמת הבאת הפירות שהן שלי, הושפעתי מן ה"שוחד" הזה, וכל כך היפכתי בזכותו של אריסי, המקבלים שוחד בפועל, שאינו שלהם, על אחת כמה וכמה ודאי אינם עמידים בפני השפעתו השלילית של השוחד. וכבר נאמר בגמרא בכתובות, שכיוון שמי שמקבל שוחד, דעתו מתקרבת לנותן השוחד והוא נעשה כגופו, ואין אדם רואה חובה לעצמו.

האיסור לקבל שוחד גם כשאין חשש להטיית דין
ואמנם כבר התקשו חז"ל בצורך באיסור לקבל שוחד, אף על פי שיש איסור להטות משפט. וזה לשון המדרש בעניין זה: "'ולא תקח שוחד' - אין צריך לומר לזכות את החייב ולחייב את הזכאי [שהם אסורים מפני שהם בגדר הטיית הדין], אלא אפילו לזכות את הזכאי ולחייב את החייב [שאינם בגדר הטיית הדין]" (ספרי, דברים, טז,יט).

יוצא אפוא שהתורה מרחיקה מאוד את הדיין מלקבל שוחד, אף לא בשביל לזכות את הזכאי, ואף לא בשביל לחייב את החייב. וראוי לתת את הדעת לניסוח החמור של האיסור בדברי הרמב"ם בספר "משנה תורה": "לא תקח שוחד - אין צריך לומר לעוות את הדין, אלא אפילו לזכות את הזכאי ולחייב את החייב אסור. ועובר בלא תעשה, והרי הוא בכלל ארור לוקח שוחד. וחייב להחזיר את השוחד כשיתבענו הנותן" (סנהדרין פ"כג ה"א).

וגם מרן הזהיר בשולחן ערוך בהדגשה רבה מאוד שלא לקבל שוחד. וזה לשונו: "מאד מאד צריך הדיין ליזהר שלא ליקח שוחד, אפילו לזכות את הזכאי" (חו"מ ט,א). זאת מפני שהתלמוד אומר שכל פורענות הבאה לעולם לא באה אלא בשביל דיינים לוקחי שוחד (שבת קלט ע"א).

האיסור לתת שוחד
ואף על פי שהתורה לא אסרה במפורש לתת שוחד, מרן אומר בשולחן ערוך: "וכשם שהלוקחו עובר בלא תעשה, כך הנותנו עובר על "וְלִפְנֵי עִוֵּר לֹא תִתֵּן מִכְשֹׁל" (וי' יט:יד)'" (שם), וכבר קדם לו הרמב"ם בעניין זה בספר "משנה תורה" (סנהדרין פ"כג ה"ב). ויש לתמוה בעניין זה תמיהה כפולה: מדוע נותן השוחד אינו בחזקת עובר עברה על מתן שוחד כשם שעושה החוק הישראלי? שהחוק אוסר לתת שוחד ולקבל שוחד כאחת, אלא שחמור עונשו של מקבל השוחד מעונשו של נותנו (סעיף 290 וסעיף 291 לחוק העונשין).

ואמנם הרב יאיר בכרך דן בעניין יהודים שנהגו לשחד שופטים גויים בגולה, כשנתבעו לדין על ידי גויים, וחששו שמא יטו השופטים הגויים את דינם בגלל יהדותם. הרב בכרך מעורר את השאלה המתבקשת, מדוע אין נותן השוחד עובר על איסור לתת שוחד, כשם שלווה הנותן ריבית למלווה עובר גם הוא על האיסור לתת ריבית, כשם שהמלווה עובר על האיסור לקבל ריבית. והוא משיב שאיסור ריבית חל מיד עם נתינת הריבית וקבלתה, ואילו בנתינת שוחד או קבלתו, עיקר האיסור חל בעת הטיית המשפט (שו"ת חוות יאיר, קלו).

יוצא אפוא שבנתינת שוחד, היה יסוד למחשבה שאין לאסור לתת שוחד, אם הנותן חושש מפני הטיית דינו לרעה, מפני שנתינת השוחד מטרתה רק להציל את הנותן מהטיית דינו והבטחת דין צדק לנותנו. ואולם בכל זאת ההלכה מחמירה עם נותן השוחד אף בזה, ולא יינקה מן האיסור, מפני שהוא עובר על איסור "וְלִפְנֵי עִוֵּר לֹא תִתֵּן מִכְשֹׁל" (וי' יט:יד), שהדיין מוזהר שלא לקבל שוחד בשום פנים ואופן, גם לא כדי לזכות את הזכאי.

למי אסור לקבל שוחד?
כאן המקום להעיר שהאיסור לקבל שוחד אינו חל רק על דיין מקצועי קבוע וממונה, אלא על כל מי שיושבים בדין, הן מותב הדן בפשרה, הן מותב הדן על דרך הקנס, הן הדן בדרך של זבל"א (זבל"א: זה [צד א] בורר לו [דיין] אחד, וזה [צד ב] בורר לו [דיין] אחד, ושני הדיינים הנבחרים בוררים דיין שלישי, והרכב זה מברר את הסכסוך) (הלכה פסוקה, שו"ע, חו"מ, ט, א; חוות א, עמ' קסג).

יתר על כן. האיסור לקבל שוחד חל גם על ראשי הציבור (הלכה פסוקה שם), כמו שכבר פסק הרמ"א: "נוהגין בכל מקום שטובי העיר בעירן כבית הדין הגדול" (שו"ע, חו"מ, סימן ב, סעיף א). המעיין בחומר הרב שבהלכה פסוקה יראה שיש חובה שגופים ציבוריים נבחרים שיש להם סמכויות לתקן תקנות בענייני ממון בעניין נתינת שוחד ובנטילה ובהפקעה. (השוו: שו"ע, חו"מ, לז, כב, בהגה; ערוך השולחן, חו"מ, סימן ט, סעיף א). ואין ספק שכל הגופים האלה הם גופים מעין שיפוטיים החייבים להתנהל ביושר דוגמת הדיינים. ועינינו רואות ולא זר, שדווקא בתחומים הללו יש הרבה פרצות הקוראות לגנבים, והשחיתות הציבורית יכולה לעלות על גדותיה, כמו שהחלה לעלות בזמן האחרון. לכן מצווה גדולה לבלום את הנגע, ויפה שעה אחת קודם, שעל זה זעק הנביא: "שָׂרַיִךְ סוֹרְרִים וְחַבְרֵי גַּנָּבִים כֻּלּוֹ אֹהֵב שֹׁחַד וְרֹדֵף שַׁלְמֹנִים, יָתוֹם לֹא יִשְׁפֹּטוּ וְרִיב אַלְמָנָה לֹא יָבוֹא אֲלֵיהֶם" (יש' א:כג).

על מי חל איסור השוחד בחוק הישראלי?
כבר אמרנו שלפי החוק הישראלי, האיסור חל הן על המקבל הן על הנותן. אבל נשאלת השאלה למי אסור לקבל שוחד באופן שאסור לתת לו? התשובה: עובד ציבור.

בסעיף 290 (א) לחוק העונשין,  עובד ציבור, ס"ק (ב), נאמר שהוא חל על עובד הציבור, לרבות עובד של תאגיד המספק שירות לציבור. ואולם בסעיף 34 כד ל"חוק העונשין", בסעיף ההגדרות, יש פירוט רב וחשוב של הנכללים בהגדרת עובד ציבור, כגון: עובד מדינה, לרבות חייל, עובד רשות מקומית, מועצה דתית, עובד המוסד לביטוח לאומי ועוד.

אולם כבר ראינו, שלפי ההלכה, אף לבורר אסור לקבל שוחד. ואמנם גם בחוק, סעיף 34, ס"ק (9), נכלל הבורר. ושם, בס"ק (10) באה הגדרה חשובה: "נושא משרה או תפקיד על פי תיקון, בין במינוי, בין בבחירה, ובין בהסכם, אף אם איננו אחד מעובדי הציבור המנויים בפסקאות (1)-(9)". הנה כי כן, גם ההלכה גם החוק מתייחסים בהרחבה לתחולת איסור שוחד. וטוב שכך. כי רק בטוהר חיינו נחיה.

 

עורך: הרב ד"ר חיים טלבי
עורך לשוני: ד"ר יחיאל קארה
תאריך עדכון אחרון: 03/07/2016