ד"ר יאיר ברקאי

ד"ר יאיר ברקאי

לֶךְ לְךָ - לך להנאתך

וַיֹּאמֶר ה' אֶל אַבְרָם לֶךְ לְךָ מֵאַרְצְךָ וּמִמּוֹלַדְתְּךָ וּמִבֵּית אָבִיךָ אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר אַרְאֶךָּ (בר' יב:א).

רש"י מפרש בעקבות הגמרא בראש השנה (טז ע"ב) והמדרש (בר"ר לט, ב): "לֶך לךָ – להנאתך ולטובתך, ושם אעשך לגוי גדול וכאן אי אתה זוכה לבנים. ועוד, שאודיע טבעך בעולם".  

פירושו של רש"י בא להסביר את המילה "לְךָ", שלכאורה נראית מיותרת, אלא אם נסביר את הביטוי כשגרת לשון המקרא, כמו: "וַתֵּלֶךְ וַתֵּשֶׁב לָהּ מִנֶּגֶד" (בר' כא:טז), או: "הַגֶּשֶׁם חָלַף הָלַךְ לוֹ" (שיה"ש ב:יא). אולם רש"י סבור שהביטוי כאן אינו דומה לפסוקים האחרים שהזכרנו, אלא הוא נועד לעודד את אברהם לקיים את הצו כדי שיצא נשכר ("להנאתך ולטובתך"), הן בריבוי זרעו והן בפרסום אישיותו המיוחדת, כמפורט בפסוק הבא: "וְאֶעֶשְׂךָ לְגוֹי גָּדוֹל וַאֲבָרֶכְךָ וַאֲגַדְּלָה שְׁמֶךָ וֶהְיֵה בְּרָכָה" (יב:ב). בהנאות הללו הוא אינו יכול לזכות במקום שבו הוא מצוי עתה.[1] 

בעקבות פירוש רש"י, ננסה אף אנו להתחקות על תובנות נוספות של ההנאה והטובה שבאו לאברהם מקיום הצו "לֶך לךָ".

הצו האלוקי, למרות שאינו מנומק, ונראה כמנוגד לרצונו הטבעי של האדם, הוא לטובת המצוּוה. בעוד שנח נבחר להציל את האנושות בשל עברו כצדיק (בר' ו:ט), אברהם נבחר בשל עתידו; שיוריש לבניו ולעולם כולו את האמונה בה', ואת הצדק והצדקה (בר' יח:יט), ולצורך ייעוד זה, עליו להתנתק לחלוטין מעברו.[2] זהו שלב ראשון של תהליך, שבו אברהם מגבש לעצמו את זהותו ואת ייעודו כמאמין בבורא עולם. תהליך זה הלך והתעצם בתשעה ניסיונות נוספים, והגיע לשיאו בציווי על העקדה, שבו שב ומופיע הצו: "וַיֹּאמֶר קַח נָא אֶת בִּנְךָ אֶת יְחִידְךָ אֲשֶׁר אָהַבְתָּ אֶת יִצְחָק, וְלֶךְ לְךָ אֶל אֶרֶץ הַמֹּרִיָּה וְהַעֲלֵהוּ שָׁם לְעֹלָה עַל אַחַד הֶהָרִים אֲשֶׁר אֹמַר אֵלֶיךָ" (בר' כב:ב). הניסיון העשירי הביא את אברהם לשיא בשלותו האמונית, והוכיח, פעם נוספת, כי הוא "אַב הֲמוֹן גּוֹיִם" (שם יז:ה).

בעל "משך חכמה" כותב:[3]

...ויַראה את הכחות הטמונים בסתר לבבו אשר מצא נאמן לפניו. וזה שאמר "אַרְאֶךָּ", פועל יוצא, שיַראה את הטמון בלב אברהם לאחרים.

ההנאה שהזכיר רש"י בפירושו יכולה, אפוא, להתמקד בשלב ההתכנסות העצמית, לקראת היציאה לדרך ההתגבשות האמונית, כפי שניתן למצוא בפירושים הבאים:

...אבל כונת רש"י דבכל מקום משמעו שיהא בודד במועדו ואין לזרים אתו, וע"ז שייך לשון לך לעצמך... שאברהם היה הולך בודד במחשבתו... (העמק דבר).[4]

אמנם המקרא מדבר מהתרחקות המחשבי, והכונה במאמר זה על עזיבת ההרהור בעניני התנהגות אנשי ארצו הרעים, ועל הסרת זכרונו בדרכי משפחתו המגונים, וגם עניני בית אביו יהיו מרוחקים ממנו לבלי העלותם על דעתו, כי כולם היו שוים בגנות המעשים ובפחיתות הדעות... (הכתב והקבלה).[5]

...יש קירבה רביעית, כי אדם קרוב אצל עצמו יותר מכל שלושה מיני קרובים אלו, על כן נאמר לך לך לעצמותך ...ושם חביון עוזה של הנשמה, ואם כן אדם קרוב אצל עצמו ביותר מן כל מיני קרובים שהזכיר על כן נאמר "לך לך". וכן נאמר לשון זה בעקידה (שם כב:ב) "ולך לך אל ארץ המוריה" וגו' (כלי יקר).[6]

"לך לך": לך לעצמך בבדידות! ...הווה אומר כאן: לך לעצמך, בדרכך שלך; לך בדרך, שתבודד אותך מארצך וממולדתך ומבית אביך, מכל הקשרים שהיו לך עד כה... במצוה זו ההליכה היא מטרה לעצמה...

ומצות "לך לך" שנאמרה לאברהם היא השורש הראשון של הגאולה. אכן, שעה שאברהם שמע בקול ה' והלך לו בבדידות, כבר הכריע את הכף לטובת גאולת העולם.

עבוד את ה' לבדך. הנה זו ההכרה שנדרשה מאברהם כנקודת מוצא לייעודו וייעוד עמו... (רש"ר הירש).[7]
כי האדם יקנה תכונות ומדות. א] מן הארץ מאוירה ומזגה ומערכת מזלה. ב] מן העיר ששוכן בה ומקום מולדתו שלומד וממנהגיהם ומדותיהם. ג] מבית אביו, וצוה ה' שעם היציאה הגופניית תהיה גם יציאה מחשביית, שיפרד מטבע ארצו שהיה מזגה רע וממדות אנשי מולדתו, וגם מאהבת בית אביו. ולכן תפס הסדר מארצו תחלה, שקל יותר שישכח האדם את ארצו משישכח את מולדתו, ומולדתו קל לשכח מבית אביו, וע"כ אמר "לך לך" שילך אל עצמו נפרד בטבעו מכל אלה... (מלבי"ם).[8]

לדברינו ישנה אחיזה אף במקומות אחרים במקרא,[9] לדוגמה:

"עָנָה דוֹדִי וְאָמַר לִי קוּמִי לָךְ רַעְיָתִי יָפָתִי וּלְכִי לָךְ" (שיה"ש ב:י).

קומי לך, כלומר כל ישעי וכל חפץ לגאלך, אך צריך יהיה ההתעוררות ממך תחלה שתבואי ליטהר, וזהו קומי לך מעצמך  (אלשיך).[10]

...קומי לך והכיני עצמך אל הדבור הא-להי... (מלבי"ם).

וכן, בסיפור בריחתו של אליהו הנביא מזעמם של אחאב ואיזבל המבקשים להמיתו, לאחר שהרג את נביאי הבעל:

"וַיַּרְא וַיָּקָם וַיֵּלֶךְ אֶל נַפְשׁוֹ וַיָּבֹא בְּאֵר שֶׁבַע אֲשֶׁר לִיהוּדָה וַיַּנַּח אֶת נַעֲרוֹ שָׁם" (מל"א יט:ג).

"וילך אל נפשו", כי אליהו היה מתבודד רוב ימיו ועוסק בשלמות עצמו להשלים את נפשו, רק בעת הצורך היה נביא שלוח אל העם, ואחר שראה שכל הנפלאות שעשה לא פעלו, ראה כי אין לו עסק להשלים את העם, ולכך קם וישב ללכת אל השלמת נפשו (מלבי"ם).

פשט הפסוק הוא שאליהו ברח על-מנת להציל את נפשו מזעמה של איזבל, אך מובנו הנוסף של הביטוי "וַיֵּלֶךְ אֶל נַפְשׁוֹ" הוא שאיש הרוח האמוני עמל על שלמות נפשו כל ימי חייו, ולעתים עליו להתכנס לתוך עצמו ולהתבודד כדי להתבונן במעשיו ובתוצאותיהם, ולחשב את מסלול חייו מחדש. בהמשך הפרק, אליהו הנביא אכן הגיע להר חורב בדרך ניסית, וזכה להתגלות ה' ולתובנה העמוקה: "לֹא בָרוּחַ ה', וְאַחַר הָרוּחַ רַעַשׁ לֹא בָרַעַשׁ ה', וְאַחַר הָרַעַשׁ אֵשׁ לֹא בָאֵשׁ ה', וְאַחַר הָאֵשׁ קוֹל דְּמָמָה דַקָּה" (מל"א יט:יא-יב). ההכרה הנכונה בה' באה מתוך התבוננות פנימית שתוקה וקשובה, וכדי להגיע אליה איש האמונה זקוק להתכנסות עצמית המלווה בבדידות ובניתוק מהמוכר לו, כדי שחלילה לא יגיע לקיבעון מחשבתי, שאינו מאפשר ראייה נכוחה של המציאות האלוקית בעולם, ויוכל להאזין בקשב רב ל"קוֹל דְּמָמָה דַקָּה" המשמיע לו חרישית את צו הא-ל.

נסיים דברינו בשירה הידוע של חנה סנש:[11]

בדרך[12]

קוֹל קָרָא, וְהָלַכְתִּי,

הָלַכְתִּי, כִּי קָרָא הָקּוֹל.
הָלַכְתִּי לְבַל אֶפֹּל.

אַךְ עַל פָּרָשַׁת דְּרָכִים
סָתַמְתִּי אָזְנַי בַּלֹּבֶן הַקָּר
בָכִיתִי.
אִבַּדְתִּי דָבָר.
קיסריה,  1942

הקול הקורא, הקול הפנימי הנשמע ליחידי סגולה שפיתחו בנפשם קשב הנשמע לצו מצפונם הטהור, הוא המניע אותם לפעול לבל יפלו במהמורות הבלי הזמן והמקום הסובבים אותם מכל עבר. אותו קול מסייעם בעת משבר, בפרשות דרכים, ומגיעם למחוזות נפשם גם במחיר איבוד דברים יקרים בדרך. 

אם כן, "לֶךְ לְךָ" - להנאתך ולטובתך וראה ברכה בדרכך אשר בחרת לך.

 

לצפייה ב-PDF

דף שבועי, גיליון 1242, פרשת לך לך, תשע"ח

עורך: פרופ' יוסף עופר

עורכת לשון: רחל הכהן שיף

 


*   ד"ר יאיר ברקאי, מרצה לתנ"ך ולמדרש במכללת שאנן. המאמר נכתב להצלחתו של בננו ליאור נ"י, שזו הייתה פרשת בר המצווה שלו, ולרפואת רעייתי שתחי' חוה בת שרה סוניה.

[1]   הדיוק של רש"י בביטוי "לֶך לךָ" אינו מופיע במקורות חז"ל, אף שבתשובתו שילב יסודות מדבריהם (שבזכות שינוי המקום נקרע גזר דינו וזכה לבנים, וכן שה' יודיע טבעו בעולם). פרשני הפשט רד"ק ורמב"ן חלקו על רש"י וטענו, שצורת הלשון "לֶך לךָ" היא "מנהג הלשון" או "משפט הלשון". למרות הביקורת הזאת, חביבה הייתה דרשתו של רש"י על האחרונים, והם הלכו בעקבותיו, והציעו הסברים עמוקים במשמעות הצירוף "לֶך לךָ". יש מהם (כגון הנצי"ב) שניסו להתמודד עם הפסוקים שהזכירו הפשטנים ולהסביר אף אותם.

[2]   עיינו בבראשית רבה לט, א ובפירוש "עץ יוסף" על אתר.

[3]   רבי מאיר שמחה הכהן מדווינסק (1926-1843). הדרשה מבוססת על ראיית הכינוי - ךָּ כמושא ישיר (אַרְאֶה אותך) ולא כמושא עקיף (אַרְאֶה לך).

[4]   הרב נפתלי צבי יהודה ברלין (1816–1893), הידוע בשם הנצי"ב מוולוז'ין.

[5]   הרב יעקב צבי מֶקְלֶנְבּוּרג (1865-1785).

[6]   רבי שלמה אפרים מלונטשיץ (1619-1540).

[7]   הרב שמשון רפאל הירש (1800-1880).

[8]   רבי מאיר לֵיבּוּשׁ בן יחיאל מִיכְל וֵייזֶר (1809–1879).

[9]   בפירוש "דעת מקרא" על אתר, ר' יהודה קיל מזכיר מקורות נוספים לאישוש דברינו.

[10] רבי משה אלשיך (1507/1508–1600‏).

[11] חנה סנש (הונגרית: Szenes Anikó, "סנש אניקו";‏ י"א בתמוז תרפ"א, 17 ביולי 1921 – 7 בנובמבר 1944, כ"א בחשוון תש"ה) הייתה לוחמת ומשוררת יהודייה, מצנחני היישוב, שהתנדבה לשרת בצבא הבריטי במלחמת העולם השנייה נגד גרמניה הנאצית. צנחה לשטח הונגריה הכבושה, נתפסה, נחקרה בעינויים והוצאה להורג.

[12] ללא שפה - שירים, הוצאת הקיבוץ המאוחד, תשל"ח, עמ' 20.

תאריך עדכון אחרון: 26/10/2017