נאום טקס הזיכרון לשואה ולגבורה, תשע"א

נאום טקס הזיכרון לשואה ולגבורה, תשע"א

כמדי שנה בשנה אנו מציינים בין פסח ליום העצמאות את יום הזיכרון לשואה ולגבורה. לכאורה, כל יום בשנה יכול להיחשב ליום כזה. בשנות האימים שבהן טבחו הנאצים את שליש העם היהודי לא היה יום אחד שבו שבתה מלאכתם המזוויעה, השיטתית והמחושבת. לא היה יום אחד שבו לא הוצאו להורג יהודים רבים, בכמה וכמה שיטות רצחניות. לא היה יום אחד שבו נאמר למשחית הרף. ובכל זאת, יש טעם מיוחד לקביעת היום הזה בין לבין – בין המועד שבו אנו מעלים על נס את צאת אבות אבותינו ממצרים, מבית עבדים, והיותם לעם, לבין היום שבו נתחדשה הריבונות הלאומית היהודית במולדת ההיסטורית לאחר קרוב לאלפיים שנות גלות.

 

בין שני המאורעות האלה התרחש שבר בת עמי, שהיה, כך נראה, האסון הגדול ביותר בהיסטוריה הכאובה והמיוסרת שלנו. אכן, בתולדותינו נרשמו חורבן הבית הראשון וחורבן הבית השני. על נהרות בבל שם ישבנו וגם בכינו בזוכרנו את ציון. בכל קצות תבל נפוצו פזורינו וידעו ש?ע?ב?ו?ד דורסני, רדיפות אכזריות ומיתות רבות לאין ספור על קידוש השם.

 

אבל בימות השואה, לפני פחות משבעים שנה, התרחש, כמדומה, חזיון הבלהות הגדול מכולם. בעיצומה של מלחמת עולם היה מנוי וגמור עם ההנהגה הנאצית אחוזת הטירוף ועם עושי דבריה ומשרתיה הנרצעים לממש בצורה סדורה את מה שנקרא "הפתרון הסופי", לעשות למציאות מצמררת את מילות ספר תהילים "לכו ונכחידנו מגוי ולא ייזכר שם ישראל עוד". גרמניה הנאצית, הנתונה בסערת קרבות בכמה חזיתות והמתיימרת לכבוש עולם ומלואו, נפנתה להשקיע משאבים רבים בחיסולם של כל היהודים הנמצאים תחת שליטתה בשל סיבה אחת ויחידה – בשל הדם היהודי ה"נחות" שזרם בעורקיהם, ולו בשליש או ברבע. דינו של עם שלם – זקן ו?ט?ף, גבר ואישה – נגזר להישמד אך ורק בשל זהותו. מנגנון טבח משומן הופעל במלוא הקיטור ולא חדל מכך לרגע עד שניגף במלחמה.  

 

והעולם הגדול שתק. היה בו קומץ זעיר של צדיקים, חסידי אומות העולם, שסיכנו את צווארם כדי להציל מתי מעט מהנידונים למוות. אבל בעיקרו של דבר תפסו מילותיו של המשורר נתן אלתרמן: "בבכ??ו?ת ילדינו בצל גרדומים/ את חמת העולם לא שמענו/ כי אתה בחרתנו מכל העמים/ אהבת אותנו ורצית בנו".

 

בניתוח מושכל לאחר מעשה נמצאו כמה סיבות, אובייקטיביות, לכאורה, לחלק מן השתיקה הזאת. קברניטי מעצמות המערב שאסרו מלחמה על היטלר, כך נטען, לא יכלו להרשות לעצמם מטעמים פוליטיים שמלחמה זו תוצג כ"מלחמה יהודית". לא הייתה דרך, הוסיפו וטענו אחרים, להכניע את הטירוף הנאצי בהתמסרות גמורה לעצם המאבק המלחמתי עד להכרעתו הניצחת. ידו של העם היהודי, חסר הריבונות המדינית, קצרה מ?להושיע את מיליוני אחיו ואחיותיו הלכודים. הסבל וה?ענות היו מנת חלקם של בני עמים רבים ומידת הרחמים שנשתיירה בשנים ההן התפזרה ביניהם.

 

ובכל זאת, אין מנוס מהמסקנה שהשתיקה, שלא לדבר על שיתוף הפעולה המתועב וצמא הדמים של רבים ממשועבדי הנאציזם, ינקו גם ממקורות אחרים. שנאת יהודים ארסית עברה מדור לדור עם ח?לב הא?ם. התרת דמם הבלתי פוסקת לאורך ההיסטוריה, הצגתם כ"רוצחי האל" שאין להם כפרה אלא ב??שמד ובחרב, החשדתם בקשרים חשאיים המיועדים להשליט אותם על כל העולם, כל אלה התנקזו על פני הקרקע ומתחת להם כדי להכשיר את הטומאה הקטלנית או לעבור עליה לסדר היום.

 

אין ספק, היו שברי תקדימים, ולא רק בתקופה הקדומה ובימי הביניים, לסיפור הזה, ששום תואר לא יוכל למצות את מהותו. מיליוני בני אדם מצאו את מותם בטרם עת בשל גחמות פרועות ומעשי איוולת של רודנים, וגם של שליטים נבחרים. אבל תכנית מחושבת לרצח עם כמו זו שגזרו הנאצים על העם היהודי בעיצומה של המאה העשרים, הנאורה כביכול, הייתה יחידה ומיוחדת במינה. ואותותיה ולקחיה ניכרים בנו, ובעולם כולו, עד עצם היום הזה. במחנות ההשמדה של העם היהודי עבר קו פרשת מים היסטורית, שיש מי שמנסים להכחישו ולהשכיחו, ושום אדם, קל וחומר שום יהודי, אינו רשאי ואינו זכאי להתעלם ממנו.

 

שלוש שנים וכ?מה ימים לאחר תום מלחמת העולם השנייה באירופה נשמעה ההכרזה המיוחלת זה דורות על "הקמת מדינה יהודית בארץ ישראל, היא מדינת ישראל". לא ניתן להכרזה זו תוקף של ממש אלא לאחר סערת מלחמה שבה נספה אחד מכל מאה יהודים שישבו אז בארץ, ובכלל זה לא מעטים מניצולי השואה. היו שאמרו כי בתוקף הזה התממשו מילותיו של המשורר הצעיר הירש גליק, ב"שיר הפרטיזנים": "זה יום נכספנו לו עוד יעל ויבוא/ ומצעדנו עוד ירעים אנחנו פה". אכן, אנחנו פה. אנחנו פה, במדינה עצמאית ומשגשגת, על אף כל תלאותיה ותלונות היושבים בה, שיש לה כלכלה איתנה וצבא דרוך ושעריה פתוחים לכל יהודי. קרוב למחצית העם היהודי נקבצה במדינה הזאת שהיא עוגן לכל פזורי העם הזה. מיליוני יהודים אחרים נהנים, כך נראה, מחסינות קיומית בסיסית. הקהילה הבינלאומית, רובה ככולה, דורשת את האנטישמיות לגנאי (הגם שהיא רחוקה מלדכא כליל את התוע?ב?ה הזאת) אבל מצעדנו אינו מרעים ואינו יכול להרעים באמת ובתמים. מיליוני הנספים בשואה, הם וצאצאיהם, חסרים לנו ולאנושות כולה. אדריכליו וראשי מבצעיו של "הפתרון הסופי" נמקים בקבריהם לאחר שלמדו לדעת כי זממם לא עלה בידם. לפני חמישים שנה הועמד לדין בירושלים, בבית משפט ישראלי, אחד מהם ודינו נגזר למוות. אבל אין נקם ושילם. אין, ולא תהיה, נחמה על השבר הגדול והאיום. אין כפרה על המיליונים שנכרתו מאיתנו. אין מחילה על שתיקת העולם ועל העמידה על הדם היהודי שניגר כמים.

 

"בכל דור ודור חייב אדם לראות את עצמו כאילו הוא יצא ממצרים", קראנו לפני שבועיים בהגדה של פסח. "בכל דור ודור" ראוי וחשוב להוסיף "חייב אדם לראות עצמו כאילו הוא יצא מאושוויץ", אמר ב??שעתו המשורר אבא קובנר, מי שקרא בשעתו בגטו וילנה לאחיו "אל נלך כצאן לטבח". אדם בהגדה, משמע יהודי. אדם בהקשר השני משמע כל אדם ובוודאי כל יהודי. אכן, גדול הפיתוי להדחיק את הזוועה ל?ירכ??ת?י התודעה. בעולמנו עתיר התמורות ומהיר התמורות רבה ועזה הנטייה להניח כי מה שהיה שוב לא יהיה.

 

ועדיין, בכל דור ודור, על אחת כמה וכמה בדורנו אנו, חייב אדם לראות את עצמו כאילו הוא יצא מגיא ההריגה והצלמוות של יהדות אירופה. במילים אחרות, חובה עליו לזכור כי המין האנושי אינו חסין משנאת חינם, מהתלקחות יצרים, מאובדן כל רסן. חובה עליו להכיר בגילויי הצביעות המוסרית בסביבתו הקרובה והרחוקה ולהתקומם נגדם. חובה עליו לזכור כי גם בעידן הגלובלי, על כל הפתיחות שלו, אין ערובה לקיומו של עם בלי בסיס ריבוני משלו, ואין מנוס מלעמוד בכל החובות האלה בלי התנערות מהתחושה שאנו "עם לבדד ישכון ובגויים לא יתחשב". בלי מידה נאותה של סולידריות ואהבת ישראל.

 

השנה אנו מציינים את יום השואה בסימן של איסוף השברים. ביוזמתו של מוסד ההנצחה הממלכתי "יד ושם" הכריזה ממשלת ישראל על איסוף שרידים, מסמכים ומזכרות אחרות שנותרו מימי האימה ההם ומלמדים ומעידים עליהם לדור ודור. יש לכך חשיבות היסטורית וחינוכית ראויה לשמה. יש בכך גם כדי להזכיר את האימרה החסידית שאין שלם יותר מלב שבור. ולבנו אכן שבור ונדכא, ובכל זאת פועם, ובכל אחת מפעימותיו היום אנו זוכרים את כולם ומתייחדים עם הזיכרון הזה. היום אנו אבלים על חייהם של כל אבותינו, אמותינו, אחינו ואחיותינו שנקטלו בשל היותם יהודים. על הוויית חייהם שנגדעה. על הולכתם אלי מוות במאמץ למחוק את צלמם. היום לא עת לחשבון אלא לדומייה קודרת. לא נותר אלא להרכין ראש ולהזיל דמעה. לא נותר אלא לפנות לאל מלא רחמים ולבקש ממנו להמציא להם מנוחה נכונה. מקומם במעלות קדושים וטהורים שמור להם בוודאות שאין גדולה ממנה.

 

יהי זכר כולם מבורך.

 

תאריך עדכון אחרון: 03/05/2011