"אינשטיין שלי" 130 לאלברט אינשטיין

"אינשטיין שלי" 130 לאלברט אינשטיין

 ידיעות אחרונות, מרץ 2009

יום השנה ה-130 להולדתו של אלברט איינשטיין, שיחול בשבת (14.3) , מספק הזדמנות נאותה להתייחס לאדם שהטביע את חותמו על ההיסטוריה האנושית לא בחיל ולא בכוח אלא בעוצמתו האינטלקטואלית. באמצעות הגות מהפכנית, ששינתה את תמונת העולם והולידה תוצאות מפליגות בתחומים רבים, והמחישה בעליל את חשיבותם של המדע והרוח החופשית היוצרת.

 

כפיזיקאי, איינשטיין שלי הוא גדול חכמי המדע הזה במאה ה-20, אם לא בכל הדורות. אני מתבונן בהשתאות בתרומותיו האדירות שנולדו במוחו, כתוצאה מניסויי חשיבה (ע"פ הגדרתו) ועמדו במבחן של ניסויים מבוקרים ומדידות קפדניות. אני חש הערכה שלא תתואר במילים למי שלימד אותנו, בין השאר, כי המרחב הוא ארבעה-ממדי וכי חומר ואנרגיה הם שני פנים של אותה מטבע קוסמית, ואין שום דבר מוחלט (למעט מהירות האור), ואפילו הזמן יחסי ותלוי בצופה. הנה הלקח שלו לכל מי שמדבר באופן מוחלט, לפעמים על מצבים מורכבים יותר: הצנע לכת.

 

כיהודי ציוני, איינשטיין שלי הוא אזרח העולם ששמו חצה את כל הגבולות ומעייניו היו נתונים בעיקרם לסודות המופלאים של היקום – ועם כל אלה קבע כי "לאומיות יהודית היום היא הכרח המציאות מפני שרק על ידי גיבוש חיינו הלאומיים נוכל לבער את הסכסוכים שמהם סובלים היהודים בעת הזאת". איינשטיין הזה הוא מי שיצא לביקורו הראשון בארה"ב, ב-1921, כדי לגייס כספים להקמתה של האוניברסיטה העברית בירושלים. מי שעמד בראש המועצה האקדמית של האוניברסיטה הזאת בראשיתה. מי שתבע מוועדת החקירה האנגלו-אמריקנית, ב-1946, לפעול לאלתר להקמת מדינה יהודית בארץ-ישראל. וגם מי שהזכיר לאזרחי ישראל, בנובמבר 1948, כי "עצמאות מדינית אינה אפשרית בטווח הארוך בלי עצמאות אינטלקטואלית. קהילייה יהודית אשר אינה מציבה את הלימוד כאחת ממטרות היסוד שלה אינה מתקבלת על דעתי".

 

כיהודי דתי, איינשטיין שלי אינו בגדר אורים ותומים. בדומה למדענים יהודים רבים שמכירים ומוקירים את פועלו המדעי הנשגב, אינני אומר כמותו כי אני מאמין "באלוהי שפינוזה, שמתגלה בהרמוניה המסודרת של כל היש, לא באלוהים שמעסיק את עצמו בגורלות ובמעשים של בני-אדם". מבלי להתיימר לעשות את חשבונותיו של הקב"ה, איננו סבורים ששפינוזה צדק בתפיסתו הפנתיאיסטית ואיננו שותפים להתלהבותו של איינשטיין מן התפיסה הזאת. אבל אנו שלמים לחלוטין עם תפיסתו היסודית של איינשטיין ביחס להרמוניה שיש בין האמונה בבורא עולם ובין הגישה המדעית.

 

אנו מקבלים את האלגוריה שלו: "אנחנו מצויים במצבו של ילד שנכנס לספרייה ענקית, גדושה בספרים בשפות רבות. הילד יודע שמישהו היה צריך לכתוב את הספרים האלה, אך אינו יודע כיצד. הוא אינו מבין את השפות שבהן נכתבו הספרים. הילד חושד במעורפל בקיומו של סדר מסתורי בארגון הספרים, אך אינו יודע מה טיבו. דומני שזו עמדה אפילו של האדם האינטליגנטי ביותר ביחס לאלוהים. אנו רואים את היקום מאורגן להפליא, ומציית לחוקים מסוימים, אך מבינים את החוקים האלה רק במעורפל".

 

איינשטיין שלי הוא מי שאמר "מדע בלי דת צולע על ירכו; דת בלי מדע היא עיוורת". ממילא הוא ממשיכו של הרמב"ם, שכתב "ולא יושג אותו מדע אלוקי אלא לאחר מדעי הטבע" – לאמור, בהסתמך על מדעי הטבע. משניהם אני למד כי חוק מדעי הוא גילוי רצונו של הבורא וכל ניגוד בינו ובין האמונה הדתית הוא מדומה. בלשונו: "שנון הוא האל " קיבל את עמדת היהדות הקובעת שהאל הוא גם "רחום וחנון וארך אפיים".

 

 

תאריך עדכון אחרון: 15/11/2010